בת פלוני לפלוני (תש"פ–תשפ"ד)

[שאלה בישיבה. ערך: דוד בן שושן].

ש: כתוב: "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני" (סוטה ב א), מכאן שיש לאדם זיווג שנקבע לו מראש. איך נדע מי זיווגנו האמיתי, מכל מי שאנו פוגשים?

ת: אין אפשרות לדעת מי הזיווג, בגלל סוד הנסירה: לפני ירידת הנשמה לעולם, שתי הנשמות, אדם וחוה, היו נשמה אחת, והקב"ה ניסר אותה לשתים – לזכר ונקבה. אדם הראשון, היה בהתחלה זכר ונקבה יחדיו: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בראשית ה ב). לאחר מכן, ד' ניסר אותם לשניים, ויצר את האיש לחוד ואת אישה לחוד: "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה" (שם ב כא). הצלע כאן, היא מלשון צד, בדומה ל'משולש שווה צלעות', שכל צלע במשולש הוא צד. ד' ניסר צד של האדם, הנקבי שבו, ויצר את האישה; וניסר את הצד הגברי שבו, ויצר את האיש.

אך מלכתחילה, למה היה צריך לנסר? למה לקלקל את ההרמוניה? מבאר מרן הרב קוק : "העניין של חיבור אחור באחור ברוחניות לפני הנסירה, ואחר כך באה הנסירה, היינו – הטבעיות הישרה בכל ענין, באמונה, ביושר, בטבע, שהוא דבר טוב שאינו נותן מקום לקלקול. אבל מכל מקום, אותו החופש הראוי לתן מקום לתיקונים גדולים, גם כן אין כאן, על כן מנסרין – מביאין רגשי חופש שאפשר גם כן להיות נפרדים חד מחד, ובבחירה מתחברן" ( פנקס הדפים ג לג, וראה עוד אורות קמב יג). הניסור נועד לתת את הבחירה החופשית לאדם. הקב"ה רוצה שבני אדם יבחרו בעצמם להתחתן, כדי להיות בשר אחד; ולא שהדבר יהיה טבעי ומובן מלכתחילה. שהרי הבחירה החופשית היא אחת מיסודות בריאת העולם והאדם. כך גם ד' נתן לאדם את הבחירה החופשית להיות טוב או רע. למרות שהוא רוצה שהאדם יהיה טוב, ד' החליט שאדם יבחר מעצמו להיות טוב, והאור הנובע מהבחירה בטוב, גדול פי כמה מהאור הנמצא בטוב ללא בחירה חופשית.

מבאר הצמח צדק (ספר דרך מצוותיך, מצוות פריה ורביה) שהנשמה היא חלק אלוה ממעל ממש. טוב לה למעלה, מתענגת בעולם הנשמות. היא יורדת למטה, אל 'בוץ העולם הזה' , כדי שתהיה לה בחירה חופשית, ומתוך כך תבחר לעשות מעשים טובים. ומה שהאדם עושה מתוך בחירה חופשית דווקא, גדול לאין ערוך מהטוב הקיים אצלו ללא בחירה חופשית. נמצא שהנשמה תתענג בעשיית הטוב בעולם הזה, יותר ממצבה הראשוני בעולם הבא. לכן, החיפוש אחרי בת זוג, הוא תכנון אלוקי עליון, ויש לאדם לשבור את הראש ולהחליט בעצמו עם מי להתחתן. מבאר מרן הרב קוק, שלאחר שאדם בוחר בדרך ישרה וטובה עם מי הוא מתחתן, ומחליט בליבו שזהו הזיווג הראוי לו, אזי מודיעים לו מהשמיים שאכן זה זיווגו האמיתי, והוא בחר נכון: "אנו אומרים אח"כ אשר יצר, בלשון עבר, כי את הפעולה שבבחירה בהווה אנו מחויבים ליחסה לאדם, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, שזוהי התקנה מיוחדת של הבנין הנצחי כדי לבסס את יסוד הבחירה, ומצד הידיעה העליונה, שהכל יד ד' עשתה, וגם השכל אלמלא הקב"ה עוזרו ומכוננו לא היתה הבחירה עולה בידו, חוזרין ומסיימין יוצר האדם, לשון הווה ופועל תמידי" (עולת ראיה א שצג).

לא לחינם, ד' החליט שעלינו לחפש ולהתאמץ בבחירת בן זוג ובת זוג, ואין לנו ידיעה שמיימית בנושא. אמנם ניתן לשאול נביא, אך היום אין נבואה, וגם בזמן הנבואה, הנביא לא ידע הכול, אלא רק מה שד' אמר לו. אמנם, היו יחידים שד' הורה להם עם מי להתחתן, כשמשון, שהתחתן עם דלילה בהכוונת ד': "ואביו ואמו לא ידעו כי מד' היא כי תאנה הוא מבקש מפלשתים" (שופטים יד ד). דלילה הייתה גויה, אך הרמב"ם כותב שהיא התגיירה (הלכות איסורי ביאה יג, יד-טז). ד' כיוון את הזיווג הזה, למרות שלא היה שם 'אהבה ואחווה ושלום ורעות', אלא בעיות ובגידות, כדי להפיק תשועה לישראל מהפלישתים.

זאת ועוד, לא כל אדם מתחתן עם זיווגו הראשון שנקבע לו מראש. מובא בגמרא: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" (סוטה ב א). איך הדבר מסתדר עם זה שהכל קבוע מראש, והזיווג כבר הוגדר לפני יצירת הוולד? אם הכל מוגדר, למה הדבר קשה? עונה הגמרא: זיווג ראשון, אינו קשה, ונקבע מראש; זיווג שני, שאינו קבוע מראש, קשה כקריעת ים סוף. זיווג שני הוא זיווג עם אדם שאינו החצי השני של הנשמה; שכן פעמים קורה שאחד מהצדדים נפטר, כגון בתאונה או במלחמה. ד' "מושיב יחידים ביתה" (תהלים סח ז), לוקח שני יחידים, שאינם משורש אותה הנשמה, ולא פגשו את שורש נשמתם מסיבות שונות, ומושיב אותם ביחד, באותו בית (ראה באריכות ספר אורות הרמח"ל עמוד שלט). המהר"ל מסביר את נמשל הזיווג השני לקריעת ים סוף: "רצה לומר כשם שהוא פלא גדול לקרוע דבר שהוא אחד כמו הים שהוא אחד, וקשה הוא לחלק ולהפרידו לשנים, וכך הוא פלא גדול לחבר שני דברים שהם בעצמם מחולקים, כדכתיב: מושיב יחידים ביתה. כלומר יחידים שהם מחולקים ומפורדים להושיב אותם לחבר אותם, הוא כמו קריעת ים, שהוא חילוק דבר שהוא אחד (חידושי אגדות למהר"ל, סוטה עמוד ב)".

קריעת ים סוף היא הפרדה בין המים הדומים, וזיווגו של אדם הוא חיבור בין השונים. קריעת ים סוף אינה טבעית, וגם זיווג שני אינו טבעי. הנישואים, תכליתם להדביק בין השונים. "מוציא אסירים בכושרות (תהילים סח ז)", ומבארים חז"ל בכושרות: בכי ושירות, בהתחלה הזיווג קשה, ובוכים, ואח"כ עובדים על הקשר, ושמחים ושרים (עיין מגורי האריז"ל, דברים כג יח). לכן, עם עבודה מאומצת בין בני הזוג, נתינה, דבור אהבה ואחווה, גם זיווג שני יכול לעלות יפה, ושני הצדדים יכולים להיות מאוד מאושרים.

גם לזיווג ראשון, אין הבטחה שהכל יהיה תמיד על מי מנוחות; שהרי ישנה בחירה חופשית, ואפשר להרוס קשר. אומנם ד' עשה נסירה בין האיש לאישה, אך גם בזיווג ראשון, הקשר וההתאמה הינם סגוליים, ואחר-כך יש להשקיע ולעבוד. איך משקיעים בקשר? יושבים ומדברים, מכירים ושומעים את השני. פעם חכם אמר מליצה: אל תאמר "ללמוד תורה או לישא אישה" (קידושין כט ב), אלא 'ללמוד אישה או לישא תורה': מתחתנים עם התורה, ולומדים את האישה. יש להכיר וללמוד את אישיות האישה במשך כל החיים, כאדם הלומד בבית הספר, וממשיך ומעמיק בלימוד תואר ראשון, ושני, ואז עושה עבודת מחקר; כך יש ללמוד ולהתעמק בהכרת אשתו לאורך החיים. האדם עמוק, ויש ללמוד אותו כל פעם יותר ויותר.

לשם תחזוקה והפריית הקשר הזוגי, יש לקיים שיחה יומית בין איש לאשתו. בערב, מכבים הכול, משכיבים את הילדים, ומנתחים את אירועי היום: מתחילים בדבר טוב שהיה בין אחד לשני, אח"כ כל אחד אומר דבר שהפריע לו אצל השני, ומסיימים שוב בדבר טוב. אומנם כתוב "אל תרבה שיחה עם האישה" (אבות א ה), אך כבר ביאר החזון איש: אל תרבה שיחה, חוץ מהשנה הראשונה; שבה צריך השתדלות של התקרבות על-ידי דיבור. לאחר שנות נישואין, כאשר הקשר עמוק מאוד, ניתן פחות לדבר, אלא לתקשר גם עם העיניים. אך גם לאחר השנה הראשונה, שבה ההמלצה היא לא להרבות דיבור, הכוונה היא שלא לדבר הרבה דברים שטחיים, ולא עמוקים ותכליתיים; שכן במקרה זה, רואים שמשהו לא מסתדר בקשר בין בני הזוג. הם מדברים ומדברים, אך לא מגיעים לנקודות רציניות, ולא מתקדמים ומלבנים דברים ביניהם. כמובן שצריך לדבר, אך לא לפטפט ולסבוב סביב העניין בלי להיכנס אליו, שהרי דיבור זה אינו מועיל. על זה הציעו חכמים: דברו דיבור מהותי לעניין, אל תרבו רק בהבלים לא מועילים.

אין לחשוב שהדיבור אינו מקרב בין איש לאשתו. אדרבה, הדיבור האינטימי והעמוק, הוא דבר אישי מאוד, מקרב בין בני זוג. דווקא בגלל זה, יש חובה להתרחק מאוד בדיבור אישי עם אישה זרה. מובא סיפור בגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא (חשק בה מאוד). באו ושאלו לרופאים ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל (אם הוא לא יהיה איתה, הוא ימות מצער). אמרו חכמים: ימות ואל תבעל לו. (אמרו הרופאים) תעמוד לפניו ערומה (או שימות מצער), (השיבו חכמים): ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. (אמרו הרופאים, לפחות) תספר עמו מאחורי הגדר, (השיבו הרופאים): ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר" (סנהדרין עה א). ניתן לשאול: שני המקרים הראשונים מובנים, הם קרבה של עריות ממש, ולכן אין תירוצים, אסור לו לעשות זאת גם אם הוא מרגיש שימות. אך מה הבעיה בדיבור עמה מאחורי הגדר? וכי זה כה חמור? אלא שמדובר בדיבור אינטימי ועמוק, דיבור נפש, שיחה המקרבת וחודרת נפש. ישנם סוגיות בראשונים גם באופן דיבור רגיל עם אישה: להקפיד לדבר דיבור שטחי ונצרך, ללא הכנסת רגשות והתעניינויות אישיות. אסור לדבר שיחה אינטימית עם אשתו של החבר. ובכן, מתוך חומרת האיסור על דיבור מקרב עם אישה זרה, נלמד על גדולתו וחשיבותו של הדיבור בין בני זוג מותרים.

הדיבור הוא המחבר בין שני אנשים, קל וחומר בין איש לאשתו. הפה הוא אחד מהחידושים הקיימים אצל בני האדם, שאין לחיות; זהו חסד בל יתואר שד' נתן לנו. רש"י מפרש: "לנפש חיה - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודיבור" (בראשית ב ז) – האדם נבדל מן החיה בדעת בדיבור. על דרך אחרת מפרש ספורנו (שם): " ויהי האדם לנפש חיה: היה עם כל זאת חיה בלבד בלתי מדברת עד שנברא בצלם ודמות". ספורנו מתאים לתורת האבולוציה: לראשונה התפתח האדם, ונהיה לבריה, אך לא דיבר, אח"כ ד' נתן לו דיבור. וכך רואים במדע האבולוציוני של האדם: האדם הניאנדרטלי, כלומר מי שקדם לאדם, היה בלי דיבור, וההומו-ספיאנס, אבי האדם של ימנו, התחיל לדבר.

שנזכה לאהבה בין איש לאשתו מתוך דיבור כן ואמיתי.