אשת איוב

אשת איוב היא דמות סודית. רק אומרת שש מילים: "עֹדְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת" (איוב ב ט). לפני כן היא לא הופיעה, וגם אחר כך לא הופיעה יותר. לכן נשאלת השאלה: במה התערבותה חשובה? מה היא הוסיפה לנו? יתר על כן, ששת המילים הללו, עודדו ריבוי מבוכים, פירושים וויכוחים אדירים.

יש לפחות ארבעה שיטות:

1. שלילית מאוד

2. שלילית במקצת

3. עומדת בתווך

4. חיובית

א. עוזרת לשטן

היא חוזרת על דבר ד' שנאמר פעמיים, "אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר" (א ח. ב א), אבל בצורה של תמיהה, שאלה ופקפוק. לעומת זאת, היא חוזרת על דברי השטן, שאף הם נאמרו פעמים, "אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽך"ָּ: (א,יא, ב ה).

אכן היא בא כח של השטן, השטן אינו מוותר: זהו הניסיון השלישי. ואכן, איוב נוזף בה מאוד קשה: "וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי": ( ב, י) .

יש בכך תשובה לשאלה: למה נספו בניו ובנותיו ולא אשתו? אלא זה כדי להיות הניסיון השלישי.

דעה זו סבורה שזה דומה לחוה אמנו שעשתה יד אחת עם הנחש והכשילה את אדם הראשון.

אשת איוב מתגלה כאן ככפרנית מטריאליסטית: שונאת את בעלה ורוצה להכשילו, לכן היא אומרת לו: חייך כבר אינם שווים כלום, אכול ושתה כי מחר תמות.

עבור אשת איוב, אין עבודת ד' לשמה, מאהבת ד' או מיראת ד'. הכל אינטרסים, הכל מסחר. וכיוון שבעלה עבד את ד', ותמורה לזה קבל סבל, מתברר שכל עבודת ד', אין בה תועלת. ובכלל אין תועלת בחיים כאלה, לכן עדיף למות.

על פירוש זה אפשר להקשות כמה קושיות:

א. איוב בעצמו הטיח נגד ד' דברים יותר חמורים לעין ערוך, פעם אחר פעם: "וַיְקַלֵּ֖ל אֶת־יוֹמֽוֹ: " (ג,א) "יֹ֣אבַד י֖וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ " (ג,ג), "הַיּ֥וֹם הַה֗וּא יְֽהִ֫י חֹ֥שֶׁךְ" (ג,ד), ועוד פסוקים רבים.

ב. גם חז"ל אמרו דברים חמורים נגדו:

"התחיל מחרף ומגדף, כפל לו הקדוש ברוך הוא שכרו בעוה"ז [כדי] לטורדו מן העולם הבא!" (בבא בתרא טו ב), "ביקש איוב להפוך קערה על פיה (שם טז א), כלומר, לעקור את כבוד ד'.

ג. לא מצאנו שאשת איוב ננזפה על יד ריבונו של עולם, איוב ננזף, רעי איוב ננזפו, אשת איוב לא ננזפה על דבריה.

ד. אגב, הטענה נגד חוה אמנו, היתה לאדם הראשון שהאשים אותה :"הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל": (בראשית ג,יב). אך ריבונו של עולם התעלם ולא קיבל טיעון זה אלא העניש את שניהם. יתר על כן, חז"ל אומרים שבאמירה זו הוא כפר בטובה (ע"ז ה, ב מובא ברש"י).

ב. בת זוג שאינה תומכת

היינו מצפים שאשת איוב תתמוך בו בעת צרה. הרי הוא איבד את הכל, חוץ מריעיו ואשתו. אך ריעיו מטיפים לו מוסר. נותרה לו רק אשתו. גם זו תהיה תשובה לשאלה: למה ד' לא לקח ממנו את אשתו? וזה כדי שתתמוך בו. הגברים עולים על הנשים בגבורה חד פעמית, והנשים עולות בגבורה מתמדת ומתמשכת, כמו גבורת הנשים הצדקניות במצרים.

אכן אין אישה רשעה בתורה, כמעט שלא בתנ"ך. הנשים לא חטאו בחטא העגל ובחטא המרגלים. כמה שד' פוגע באיוב, הוא משאיר לו קרן אור, אשתו.

זו המתנה היותר גדולה, אבל אפשר להשתמש בכל דבר לרעה. יש בחירה חופשית. ד' השאיר אותה לטובה, אך היא בגדה. או ששונאת את האמונה בה', או ששונאת את בעלה, או שניהם גם יחד. על כל פנים היא זורה מלח על הפצעים.

עתה הוא במשבר חמור. אמנם הוא במצב דמוי מות, אך לא לגמרי, אם אשתו אוהבת אותו ותומכת בו.

אך היא בכלל אינה מבינה אותו: אתה בטוח שאתה צדיק? אולי מגיע לך? אתה ממילא מחוסל, אם זה ימשיך כך, המוות היא עבורך מתנה.

לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו, אבל היא לא עזר בעדו, אלא היא ממש נגדו.

אך גם פירוש זה קשה. וכי רק הוא בצרה?! היא לא אבדה את כל רכושה, כל מעמדה וכל בניה ובנותיה? אדרבה, מי יותר קשור לילדים, האם או האב? מי הקריב יותר עבורם? על מי נאמר "הרבה ארבה את עצבונך" - צער גידול בנים – "והרונך" – צער העיבור, "בעצב תלדי בנים" – זה צער לידה (בראשית ג טז, רש"י).

אדרבה, אולי עליו לעודד אותה, הרי הוא " תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע " (א, א ). אמנם הוא קיבל שחין ולא היא. אך גם כאן יש לשאול מה יותר קשה, האם לסבול ממחלה או לראות בעל אהוב סובל ללא סוף, וכמובן היא צריכה גם לטפל בו ולדאוג לצרכיו, כמו לילד עם מחלה חשוכת מרפא או הורה דמנטי. ובמקום לעודד אותה ולתמוך בה, הוא מטיח כלפיה שהיא כאחת הנבלות.

ג.. לא שיפוטיות אלא הבנה

נכון שהיא אמרה דברים שאסור היה לה לומר, אבל קל לשפוט את הזולת במקום לשפוט את עצמו. אכן מול משברים נוראים, יש שתי תגובות אפשריות: אמונה או ייאוש. אלה שתי האפשרויות. ואיוב בחר אמונה ואשתו בחרה ייאוש.

ולכן דבריה הובאו כדי להדגיש את צדקותו של איוב. אמנם ידענו שהוא צדיק, אך דבריה יותר מדגישים זאת. כי עתה מבינים אנחנו שגם תתכן תגובה כזו, ו"אין אדם נתפס בשעת צערו" (בבא בתרא טב ב). החושך מבליט את האור, ידיעת ההפכים אחת. אשתו של איוב מוסיפה רקע חשוך מול אמונה מלאה אור. ולא מדובר כאן בפרט קטן, אלא בניגוד עצום הנוגע למהות החיים.

אך גם זה קשה, כי כבר הזכרנו שאיוב הרשה לעצמו לומר ביטויים לאין ערוך יותר קשים (ג א, ג ג, ג ו, ג יא, ג כ, ג כב, ז כא, י ח, ט כב, ט כג, כא ו-ח, כא כג-כו ועוד)

ד. פתח פנימי לתשובה

כבר אמרנו שקל לשפוט את הזולת, ולומר על אשת איוב שאינה רוחנית. וכבר אמרנו שגם לה אין חיים: מתו ילדיה, איבדה את כל רכושה ומעמדה, כל ביטחונה הכלכלי לעת זקנה, כל הנאות חייה. ומעל הכל, איבדה את בעלה, שהוא שבר כלי ללא תקוה, ודאי מטפלת בו ורואה אותו וזה שובר אותה. היא סחוטה עד תום.

לכן היא מתפללת שהוא ימות. חייו נגמרו. על פי ההלכה מותר להתפלל על חולה סופני אפוף יסורים שימות. לאיוב לא נשאר כלום ומצב זה נמשך חודשים.

וכאמור גם איוב דבר מתוך ייאוש. ד' אמר: " אִ֭יּוֹב לֹא־בְדַ֣עַת יְדַבֵּ֑ר וּ֝דְבָרָ֗יו לֹ֣א בְהַשְׂכֵּֽיל " (לד לה).

אחר הנסיון הראשון, כתוב: " בְּכָל־זֹ֖את לֹא־חָטָ֣א אִיּ֑וֹב וְלֹא־נָתַ֥ן תִּפְלָ֖ה לֵאלִֹֽוהים" (א כב).

אבל אחרי הנסיון השני, כתוב: "בְּכָל־זֹ֛את לֹא־חָטָ֥א אִיּ֖וֹב בִּשְׂפָתָֽיו" (ב י), מכאן אומרים חז"ל : "אבל בלבו חטא" (בבא בתרא טז א. מובא ברש"י), כלומר התעוררו בו ספקות כבדים.

זאת הרגישה היטב אשתו. היא אומרת בפה מלא מה שהוא חושב ולא מעז לומר, לכן היא לא הגיבה אחרי הניסיון הראשון אלא אחרי הניסיון השני.

זה שייך לשליחותה של האישה, שליחות חשובה מאוד: לרומם ולרפא פצעים. כמו שהיא דואגת לתינוק, ולילד ואפילו לעובר. אך כדי לרפא את הפצע, צריך לדעת מה הפצע ואיפה הפצע.

זאת אשת איוב מרגישה, מרגישה בצדק ובאמת. הרגש של האישה הוא יותר אלהי, יותר רוחני. האיש הוא מלחמתי, האישה היא טבעית, היא דוגמה של איזון טבעי.

היא כן מרחמת עליו. אין לה שם. אין צורך. היא עבורו. אהבה, נתינה, אהדה, נאמנות. לעומת ריעי איוב מלאי הביקורת, היא מבטאת קול פנימי. בעלי היקר, אתה עובר נסיון קשה שנעשה יותר ויותר קשה. אולי לא תעמוד בו, התפלל שד' יקח אותך.

לפעמים, יש בין איש לאשתו מריבות וניתוקים. לא כן איוב, שהוא איש מאוד צדיק, גם מתואר שחי באושר, והרי ריב או אישה רעה, זו הצרה הכי גדולה. אז למה לא כתוב שלפני כן שבאה לתמוך בו? ודאי היא באה, אין צורך לכתוב הכל, מובן מאליו. התנ"ך ניתן לאנשים חכמים ומוסריים, וזה יהיה עלבון לחכמתם ולמוסרם, לפרט דברים מובנים מאליהם. ודאי שהיא תמכה בו והוא תמך בה. הרי זו צרה של שנים, אבל כאן הגענו לנקודת השבר, הכל השתנה, יש לו שחין ולה לא, גם באמת לה יש, איש ואשתו הם אחד, הוא יושב באפר ומתגרד מפני הכאב נורא, אשתו מטפלת בו ומשתגעת, היא מתפוצצת. אז היא אומרת מה שיש בתוכה. בשלב זה, איננו יודעים מה יש בתוכו, אחר כך מתברר שזה יותר חריף מאשר אצל אשתו.

חכמנו דנו אם טוב לו לאדם שנברא או טוב לו שלא נברא, לגבי בעלה, היא חושבת שטוב לו שלא נברא.

**דינה בת יעקב **

ועתה נפתח אשנב עליון על אשתו של איוב, חז"ל מלמדים אותנו: " דינה אשתו של איוב היתה" (בראשית רבה יט), הם רואים דימוי בביטוים, לגבי דינה, "כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל ", לגבי אשת איוב, " כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי ". כמובן, יש להתעמק רבות בהשוואה זו, אך לעת עתה, די לנו לדעת שאשתו היתה דינה, אם כן, היתה צדקת עליונה. גם אם נלך על פי הביטוי שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה, כך נאמר שגם אשתו היתה מסוג דינה. עכשיו חבל מתהדק.

חז"ל הסבירו בספר הזוהר:

"כתיב (איוב א) ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם, תנינן בספרא דרב המנונא סבא, דבת זוגו בדחילו דקודשא בריך הוא הות כוותיה ומסטרא דאתתיה אקרי גדול. אוף הכא גדול ד' ומהולל מאד, ובמה הוא גדול, הדר ואמר בעיר אלהינו הר קדשו" (זוהר ויקרא ה א)

תרגום: "כתוב ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם, שנינו בספרו של רב המנונא סבא, שבת זוגו היתה כמוהו ביראת הקדוש ברוך הוא, ומהצד של אשתו נקרא גדול. אף כאן, גדול ד' ומהולל מאוד. ובמה הוא גדול? חזר ואמר, בעיר אלהינו הר קדשו".

העולמות העליונים של הרגש

אמירת אשת איוב, היא אמירה עצומה בעולם הרגש. עולם הרגש אינו עולם השכל. הוא בעצמו עולם מאוד מורכב. הלימוד הוא בשכל, התפילה היא ברגש. מול צרה, יודעים אנחנו שהיא באה לו מן השמים והכל לטובה, בכל זאת, לא מברכים הטוב והמטיב אלא ברוך דיין האמת. כאשר בעולם הרגש. הטוב והמטיב, הוא בעולם השכל, ברוך דיין האמת, הוא בעולם הרגש. יש צד שהרגש עולה על השכל, כי הוא יותר פנימי. מה יותר כבוד לאדם, ביטוי רגשי אמיתי, מול סבל אין סופי. איש לא מעז לבטא רגשותיו, הוא מסתיר מה הוא מרגיש. הוא חושב כל הזמן. אישה אומרת מה שיש לה בפנים, האיש מתפלסף, מול הסבל, מתברר לאדם איפה הוא עומד. אשת איוב חודרת לתוך עצמיותו. היא לא רק צופה, היא מרגישה את סבל בעלה, סבל פיזי ונפשי נורא. מילים קשות הנובעות מצער עמוק ואהבה עמוקה לבעלה. לכאורה יש אצלה חוסר אמונה, אלא גידוף, אבל יש להיכנס לנעליים שלה . ברך ד' וזה יהיה סוף לסבל שלך. יש להביט על הדברים מתוך העיניים שלה , זו לא שבירה, זו קינה של אבל.

פנימיות האדם באה לידי ביטוי בכך שהוא נרגש מהסבל שלו. ייאוש ואמונה הם שני צדדים של אותו מטבע.

יש כאן שאלה פילוסופית ושאלה אישית. הסבל אינו תענוג אלא חלק אורגני של חיי האדם. זו שאלת אשת איוב: כיצד להבין את הצדק האלוהי. למה ד' שהוא כל יכול מרשה סבל. זה ניסוח טרי, חי, של מה שקורה אצל אנשים רבים.

זו צורת פניית אשת איוב אל ד': מכל הלב, בכנות. בניגוד להבנה השטחית שאמונה היא תמיד אושר.

דבריה מביכים אך פותחים כל ספר איוב. היא מכריחה אותנו לדון בשאלת התיאודיציה: למה ד' טוב וכל יכול ובכל זאת יש סבל.

בין שמסכימים עם הסגנון שלה , בין שלא מסכימים, היא מכריחה אותנו לדון ולהעמיק בשאלה הכי קשה בעולם. זה לא רק דיון אקדמי, אלא זעקה פנימית, עם השלכות לכל אחד. אמונה וייאוש זה לצד זה. איוב ואשתו הם מאבק שיש לנו פנימה. אישה חולה בסרטן בכל זאת מתאמצת לרומם את הילד שלהם,

איוב הוא אינו יודע לשאול, לכל אחד, יש "רגעי איוב", "בירורי איוב", בעומק הצער, אומרת: יש לסבל שלי מטרה, גם אם איני רואה עתה.

לכל אחד, נתיבות אל האמונה. היא נותנת אישור לחוויה הרגשית, שהיא נקודת זינוק להתרומם, לפתיחת עולם, ואחר כך נעלמת. היא קטליזטור. אחר כך, איוב מעז להתבטא. קודם, שמר רגשות בפנים.

עזה כמות אהבה, מסירות האם לילד, הבה לי בנים אם לא, מתה אנוכי. רחל אמנו שמתה בלידה, מתנחמת: יש לה בן.

אשתו כגופו. כועס על אשתו הוא בעצם כועס על עצמו. גם לענק רוחני, יש ניסיונות ויסורים. הנעלבים ואינם עולבים, אין הכוונה שלא חשים עלבון. הם כן חשים אבל שותקים אם אין לאדם יסורים, אז אין ניסיון.

רגש מגומגם בתפילה הוא עדיף על שכל יבש.

כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי

יש להבין מה זה קשור לדינה, שנעשתה בה נבלה. אלא איוב מנבא ואינו יודע מה מנבא. אדם רע עשה נבלה בדינה, וכן בתמר שאומרת: "אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת" (שמואל ב יג יב-יג).

אלא במילים שלו, יש סוג של אלימות, סוג של נבלה. תני לי לסבול בדרך שלי. אשת איוב מן הנעלבות ואינן עולבות, שתקה.

צעד הלאה. אני יודעת מה הם יסורים. סבלתי אונס, זה גרוע ממות. איוב אינו מבין מה עובר עליה, אך טוען שהיא אינה מבינה אותו : "ר֭וּחִֽי זָ֣רָה לְאִשְׁתִּ֑י" (יט יז). אך זה גם בכיוון השני: מטיח אשמה כלפיה. כך עונים את המעוקות? אך היא שותקת.

איוב גלגול תרח. האר"י ז"ל. היה עובד עבודה זרה. אברהם אבינו תיקן בכבשן האש. אך לא עד תום, לכן איוב, גלגול ראשון: עוץ בן נחור, זו ארץ עוץ. עוץ מת, אחיו בוז ייבם. ממנו נולד איוב: יסורים לכפר על תרח. אברהם אבינו אמר: ואנכי עפר ואפר, ואיוב: נחמתי על עפר ואפר.

אמתלאי בת קרנבו, אמו של תרח התגלגלה בדינה, תרח בא על אשתו נידה. אמנם גוי לא חייב בטבילה, אך עליו לכבד נידה. תרח, זה היה במזיד, אמתלאי באונס, לכן התיקון על ידי אונס דינה, על ידי שכם בן חמור, כך שהטומאה עברה אליו.

אחת הנבלות, נבלה עשה.

**סיום **

לעיתים נדמה שאנו מתפללים על ריק וד' אינו שומע אותנו. לא כן, ריבונו של עולם תמיד איתנו, גם אם איננו מרגישים בזאת. אמנם ברגעים החשוכים, קל לאבד תקווה. הוא יודע על יסורינו ומבין אותנו, יותר טוב מאשר אנחנו בעצמנו. אלא הוא כאילו שותק. אבל באמת, הוא עונה, אך התשובה אינה תמיד מיידית, ולפעמים היא באה באופן אחר ממה שקיווינו.

יש לזכור שאמונה בד' היא מסע. יש להמשיך להתפלל ולחפש תשובות, רק לזכור שד' תמיד נמצא, גם ברגעים היותר חשוכים. גם כאשר הכל נראה אבוד, יש להתחזק באמונה. ד' תמיד קרוב לנו, ועלינו להיות עקשנים באמונה.

עלינו להודות לאל יומם ולילה על חסדיו ורחמיו האינסופיים. גם בתוך החושך הוא שולח לנו שליחים של תמיכה ותקווה. יבוא יום והוא ישחרר אותנו מיסורינו. הוא מלך עוזר ומושיע ומגן ללא גבול. אנחנו לא לבדנו במלחמה הזאת, כי ד' עמנו בכל נשימה שלנו, בכל נשימה שלנו. אנו הולכים מתוך אמון, בדרך שהוא סלל עבורנו. הוא מנהיג אותנו כרצונו, ואנו סומכים עליו ויודעים שזה לטובתנו.