מלחמתנו לאן

מלחמתנו נמשכת זמן רב ואין יודע מתי תיגמר. הרבה סבל נגרר: הרוגים, שבויים, אלמנות, יתומים. אכן, מלחמה היא דבר בעל היקף ועוצמה גדולה, שיכול להתברר רק מתוך הקשר הרחב של הדור והדורות.

דורנו הוא, בחסדי ד' עלינו, דור של תחייה. אנו קמים מחושך הגלות על ידי דחיפה אלהית אדירה שמתגלה על ידינו ומתוכנו: בנין הארץ, קיבוץ גלויות, הקמת המדינה, מלחמות הצבא, חזרת התורה ואחדות האומה. אילו פינו מלא שירה כים, אין אנו מספיקים להודות לד'.

אך זו רק חצי מלאכה: גוף התחייה. כאשר נולד אדם, בראשונה, מופיע הגוף, שיש לטפח אותו במסירות: הזנת התינוק, אהבה, בריאות, ביגוד. אחר כך בא תור הרוח: חינוך, מידות, תורה, קדושה. כך הוא לגבי אומתנו: קודם, כלכלה, בטחון וכל מה שנוגע לקיום האומה, העובדתי עלי אדמות. אחר כך, בא תור הרוח, הנשמה. קודם, בריאות טבעית, אחר כך, בריאות אלהית.

אנו לא עם ככל העמים, אלא ממלכת כהנים וגוי קדוש, אשר בו נברכו כל משפחות האדמה. הזיו הפנימי חייב להופיע. לא מחיקת הקומה הראשונה, אלא בנין על גובה. נשמה וגוף אינם צוררים זה לזה. הגוף הוא בסיס ומשכן הנשמה, והנשמה הלא היא מאירה את הגוף.

אם הגוף הלאומי יישאר לבדו, הוא ייפגע בחומריות, בחולשה, ובהרס עצמי. אותו בסיס מבורך שוקע בהזיות שווא, בדמיונות שקר, כאילו די לנו בסדר, ארגון, בטחון ושלווה. אז אנו שוכחים את עצמנו. אנו שוכחים שאנו עם, ולכל עם יש נשמה, יש מלאך, יש פסיכולוגיה ציבורית, יש גניוס. והגניוס הלאומי שלנו הוא הקודש. אם אנחנו שוכחים זאת, אנו שוכחים את עצמנו. אנו שוכחים שאנו עם, שאנו עם מיוחד.

זה סוד קיומנו: לזכור שאנו עם! לא עם ככל העמים, אלא עם שלנו. כאשר אנו שוכחים זאת, מתעוררת האנטישמיות כדי להזכיר לנו מה אנו או מה חיינו.

לכן, על יסוד התחייה הלאומית, צריכה להופיע, והולכת ומופיעה תחיית הקודש. כמובן אין זה תהליך של רגע, תהליך של קפיצה ודליגה, אלא מהלך היסטורי ארוך, המצריך סבלנות היסטורית.

מלחמה היא דבר נורא, נורא לחיוב ולשלילה. מצד אחד, קרבנות, עצב וסבל. מצד שני, הופעת הגבורה ללא חשבון. האנטישמיות מזכירה לנו בדרך סבל וחורבן שאנו עם. אך מעל הפן השלילי הזה, - הגבורה הצבאית, הלכידות החברתית, מזכירה לנו את האמת העמוקה שאנו עם. וכמובן, אם אנו עם, יש לנו נשמה לאומית. כל התהליכים האלו באים בסוד ד', אשר לא כמחשבותינו הן מחשבותיו.

בצבא, כולנו נפגשים יחד, המחיצות נופלות, הפילוגים נמסים. אנחנו חוזרים להכרה הטבעית, העמוקה, החיונית, שאנו אחים, אנו עם. בצבא, אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד

One for all, all for one

Un pour tous, tous pour un

Einer f�r alle und alle f�r einen

Uno para todos, todos para uno

Uno pro omnibus, omnes pro uno

אלע פאר איינס, אנייס פאר אלע

בצבא כולנו חברים, כולנו אחים, כולנו אחד, כולנו עם, כולנו עם אחד. שמע ישראל, ד' אלינו, עם ישראל אחד. ובמה הוא אחד? בכך שד' אלהינו. הכרה עמוקה זו, הכרה חיים זו, הינה נחלת כולנו, הן בגלוי, הן בגניזת הנשמה.

ושום דבר לא ימנע אור פנימי זה לבקוע בעוצמה. והוא הולך ובוקע תוך דחיפה אלהית אדירה חובקת עולמנו. אנו קמים לתחייה, לא רק תחיית החול, אלא עליה, ומתוכה תחיית הקודש.

אנו חושבים יותר ויותר ישראליות, אנחנו מאמינים יותר ויותר בקודש עליון, אנו מתחברים יותר ויותר אל אלהים חיים ומלך עולם.

,