הקנאה (תש"פ–תשפ"ד)

המקור. לא תחמוד. עשרת הדברות. אסור לחמוד שום דבר ששייך לזולת, בית, אשה, עבד, אמה, שור, חמור, כל אשר לרעך.

הגדרת הקנאה. רגש עויין כלפי מי שיש לו דבר שאין לנו או שהיינו רוצים: עושר, הצלחה, כבוד, כשרונות, יופי. כלומר חשק ליהנות מתענוג שווה לזה של הזולת.

נזקי הקנאה.

א', סבל. מול אושרם של אחרים, החומד עלול לחוש תסכול, מה שגורם סבל. אינינו מבינים למה יש לזולת דבר שאנו מאוד רוצים ואין לנו, רגש של עצבות משתלט עלינו.

ב', שנאה. יותר חמור, אנו עלולים להגיע לשנאת הזולת ולאחל לו רעה. כל פגישה עם אותו אדם שאנו מקנאים בו, נעשית בלתי נסבלת, קשה מאוד. כי היא מזכירה לנו את החוסרים שלנו, את הכשלונות שלנו. קנאתנו ההתחלתית הופכת לשנאת חינם.

ג', אובדן הזהות. כי המקנא דוחה את מעמדו האישי, בכך שהוא שואף למה שיש לזולת. הוא משווה את עצמו לאחרים, ומרגיש טובע בהמון. לכן, הוא אינו מודע לכך שיש לו תפקוד ייחודי עלי אדמות, שהוא רק שלו ושאף אחד אינו יכול למלא.

ד', עוני. "כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנים לו, ומה שבידו נוטלין הימנו" (סוטה ט, א). מידה כנגד מידה. כל מה שאדם עושה לטובה או לרעה, חוזר אליו במוקדם או במאוחר. במקום לרכז מבטו על מה שיש לו, הוא מביט על מה שלא שייך לו. הוא מעוות ומהפך את מבטו על חייו.

ה', אובדן עולמו. הקנאה מאבדת לאדם את העולם. "שלושה דברים מוציאים את האדם מן העולם: הקנאה..." (אבות ד, כא), לא רק את העולם הבא, שזה מובן מאליו, אך גם את העולם הזה, כי הוא לא נהנה מן החיים שד' מעניק לו בחסדו. הוא חולם על מציאות אחרת, וחיי יום יום שלו נעשים כבדים. וכאמור, את העולם הבא, כי הוא מבזבז את האנגריה שלו לחפש מה שאין לו, במקום להקדיש אותה לעבודת ד', וחיי נצח. הוא מתבזבז בפרוזדור ושאינו מגיע לטרקלין.

מקורות הקנאה. למה אנו מקנאים? מה מונע מאיתנו להתגבר עליה?

א', חוסר אמונה בד'. אמונה בד' כוללת הכרה פנימית עמוקה ונצחית שד' הוא סיבת כל דבר, שהוא משגיח על העולם, מכוון כל פרט ופרט בחיי כל אדם. האמון הזה נובע מאמונה מוחלטת בטוב ד' ובדאגתו אלינו. לכן יש לחזור לאמונה אמיתית.

ב', חוסר שביעות רצון. במקום להתמקד במה שד' נותן לנו, אנו מתמקדים על מה שחסר לנו ומאבדים טעם החיים. ד' עושה בדיוק מה שגוזרת חכמתו, נותן לכל אחד בדיוק מה שהוא צריך. לכן, כל מה ששייך לאחרים, אינו נוגע לנו. אם זה ברור לנו, אין לנו שום סיבה, ושום זכות, לקנא.

ג', ההשוואה. יותר מדי, אנו משווים את הצלחותינו וכשלונינו לאלו של אחרים, הן בתחום מקצועי, רגשי, חינוכי, או גשמי. אם איני יודע שלשכני יש ריבה, אשמח מאוד בלחם עם שכבת דקה של חמאה. בגלל שאנו משווים עצמנו לאחרים, אנו מרגישים חוסרים בחיינו. נחדול לחשוב שהדשא של השכן יותר ירוק. זה שקר, כי ד' נותן לנו בדיוק מה שאנו צריכים, בכל רגע של חיינו, כדי שנוכל לעובדו כראוי. נחדול מהנהלת חשבונות השוואתית זו. יש לנו בדיוק מה שאנו צריכים.

ד', תחרותיות. אנו חיים בעולם בו שוררת רוח התחרות. לפעמים היא יכולה להועיל לנו, כאשר מטרתה להתעלות ולהזדכך. אבל לא כאשר המטרה היא להראות את עליונותנו, את ערכנו, את זכויותנו. זה גורם מתח, התנגשות, תסכול, קנאה, שאינם מוסיפים בכבוד ד'.

כיצד להינצל מקנאה. מה לעשות כאשר אנו רואים אדם שמצליח בתחום המאוד קרוב לליבנו?

א', לכל אחד תפקידו. לאף אחד בארץ, יש אותה שליחות שיש לי. גם אם קורה הרבה שלשני אנשים, יש אותן השאיפות, כגון תפקוד בעבודה, נישואים, ילדים, דירה יפה – בכל זאת יש לכל אחד שליחות אחרת בעולמו. לכל אחד משימה ייחודית, בה אף אחד לא יכול להחליפו. כל אחד שותף בתיקון העולם, במילוי אחריותו. הלל הזקן היה אומר: "אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי" (אבות א, יד). עיקרון ראשון: כל אחד נברא עם שליחות מיוחדת. אין עוד "אני" אחר על פני האדמה, ועליי להיות מאוד מודע לכך. עיקרון שני: יחד עם הכרת יחידיותי, עליי תמיד לעזור לזולת. אני כאן כדי לסייע לכל אדם בעולם. עיקרון שלישי: שום דבר אינו יותר חשוב מהרגע הזה. היום אם בקולו תשמעו. על כל יום, וכל רגע, אני אחראי על עצמי ועליי לדאוג לאחר. עליי להיות מודע למי אני, כדי לתרום לתיקון העולם. אז, כמובן, אין שום מקום לקנאה.

ב', מודעות למה אנחנו. על פי רוב, מה שגורם לקנאה, הוא אי ידיעת התוכנית שקבע ד' עבורנו, בשביל מה אנו חיים. עלינו לתת משמעות לחיינו ולהבין בשביל מה אנו כאן בעולם. יש להקדיש זמן לחשיבה רצינית זו, מה יחודנו, ומה כל המעלות שד' נטע בנו, באיזון מופלא, והמסייעות לנו למלא שליחותנו עלי אדמות.

ג', אמונה. וכאמור, חוסר אמונה גורם לקנאה. לכן התרופה, הוא להיות משוכנע בעומק עמקים של אישיותנו, שד' נותן לכל אחד בדיוק את מה שהוא צריך, כדי לבנות עצמו, למען תיקון עולם. כל מה שקורה לנו, הוא מד'. כל מה שאנו מקבלים או מפסידים, מצליחים או נכשלים, הוא החלטה אלהית. לכן, אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה (יומא לח, ב).

קנאה טובה. כמובן, יש גם קנאה טובה. כל היורד מן השמים, הוא טוב, רק מתקלקל על ידי בחירתו הרעה של האדם. ונגדה יש להילחם מלחמת חורמה. אבל "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא, א). כאשר אני רואה אחרים ברמה רוחנית יותר גדולה משלי, זה מעורר אותי לעבוד ולהתרומם. הקנאה הטובה מזרזת אותי בתיקון מידות ובדבקות בד'. כמובן, קנאה זאת היא לברכה, רק אם היא נובעת ממניע טהור, לשם שמים, כדי להיטהר ולהתקרב אל ריבונו של עולם.