פיידון

שאלה: בעין איה מרן הרב קוק מזכיר לגבי המות את פעדאן לגבי אבחנת מושגים יותר נעלים ומתפשטים מאשר הגוף וכוחותיו (עין איה ברכות פ"ג אות טו). מה סובר פעדאן לגבי המות ותפיסת האדם אחרי המות? אני מבין שזה נושא עמוק ועקרוני, לכן, אם אפשר להרחיב קצת?

**תשובה:**א', כמובן, אינינו זקוקים לפיידון. הפוך בה והפוך בה כי כולה בה. אדרבה יש אגדה שאפלטון [המחבר של "פיידון", Phaedon] למד אצל ירמיהו הנביא. כמובן, אין לזה בסיס היסטורי. אבל יש גרעין של אמת, במובן זה שהוא ודאי שמע את דברי נביאי ישראל. לכן אין זה פלא שיש אצלו דברים הדומים לנו.

ב', הספר הזה דן במשמעות המות, שזה ודאי נושא חשוב מאוד. הוא מלמד שהנפש נצחית, קיימת לפני הלידה, וממשיכה אחרי המות, היא אינה מתה עם הגוף (ודאי אמת). ואחר המות, היא עוד פעם חוזרת לגוף וכן הלאה (מה שדומה לתורת הגלגול שלנו).

ג', תוצאה מזה היא תורת ההיזכרות שלו. כאשר אדם לומד, אין אלו דברים חדשים, אלא הוא זוכר דברים שנשמתו למדה בעליונים לפני שירדה לגוף (דומה לדברי חז"ל שמלאך מלמד את כל התורה כולה לעובר במעי אמו, כלומר התורה גנוזה בסגולת נשמתו).

ד', אין קשר מוכרח בין הגוף והנשמה. הם לא חייבים להיות יחד, אלא יכולים להיפרד. הנשמה היא נצחית והגוף הוא זמני (ודאי. אם כי האידיאל האחרון אחרי תחיית המתים הוא שהנשמה והגוף יישארו מחוברים).

ה', מה שקורה לנשמה, אחרי המות, משתנה לאדם, בין אדם עם נשמה טהורה ונשמה לא טהורה. עונג עליון או סבל (ידוע, אך גם לסבל הזה, יש ערך של טהרה, כדי שסוף סוף הנשמה תתענג על ד').

ו', הגוף מזיק לנשמה, הוא קבר הנשמה, הוא הפרעה ומחסום לטהרה אמיתית. כאשר הוא מרוכז בהנאות גופניות, הגוף חומס את נפשו. לכן יש לשאוף למות שמשחררת האדם מגופו (לא מדויק, כיוון שרבונו של עולם שם את הנשמה בגוף, סימן שזה לטובה. אך זה ניסיון ומלחמה. יש שלוש אפשרויות. א. הגוף בולע את הנשמה, מה שנקרא טומאה. ב. הנשמה נלחמת נגד הגוף כדי שהוא לא יקלקל אותה, מה שנקרא טהרה. ג. הנשמה לוקחת שבי את הגוף, ומטהרת אותו, מה שנקרא קדושה. הרוב, טומאה. יחידים, טהרה. יחידי יחידים, קדושה. אך לבסוף כולם יהיו קדושים. ובודאי יש להיאבק כדי לא להיות משועבד לגוף ולגופניות).

ז', לכן הפילוסוף שואף אל המות, כדי להשתחרר פעם אחת ולתמיד מן הגוף, ואף שמח לקראת המות (זה יותר מורכב. מצד אחד, נכון שהנשמה יוצאת לחופש ומתקרבת אל ד', לכן תשמח ליום האחרון. וכן, כיון שלא יראני האדם וחי, אז כדאי למות ולראות. מצד שני, לאדם יש שליחות בתוך הגוף לקיים מצוות).

ח', בכל זאת, הוא אומר שאסור להתאבד. האל נותן את החיים, ורק לו יש סמכות לקחת אותם בחזרה, לכן ההתאבדות היא כפירה. המות היא רק שאיפה, ולא נקיטת אמצעים מעשיים כדי להגיע אליו (אכן).

ט', כאשר אדם מת, הוא זוכה להביט באידאות, כלומר הישויות הרוחניות המופשטות, התכנים הנפשיים המטאפיזיים (זה נכון, אך מעל כל זה, הוא ייפגש עם כל המידות הטובות, הטהרה, הקדושה ולעילא ולעילא, הוא ייפגש עם ריבונו של עולם).

י', וכן אדם צריך לחיות חיים מוסריים וחיפוש אחרי האמת כדי להגיע לטוהר הנשמה (ודאי, אך כל זה מכוון אצלו לאידיאות. ובודאי שדעת אלהים, היא דבר עילאי, אבל יש ערך עצמי למוסר ולקדושה, ובכלל, דעת אלהים מתגלה בעבודת אלהים. דע את אלהי אביך ועבדהו. בכלל, ריבונו של עולם מאוד חסר אצל אפלטון).

י"א, כאמור, הגוף הוא קבר, ומה טוב להיפטר ממנו (לא נכון. הנשמה לך והגוף פעלך. ד' אחד, עשה גם את הגוף וגם את הנשמה. אין שני אלים, חלילה, אחד של הגוף, ואחד של הנשמה. ד' אחד ושמו אחד. ריבונו של עולם ברא את הגוף, כדי שהשכינה תשרה גם בו. גם בגוף היחידי, גם בגוף הלאומי, גם בגוף הכלל-אנושי, וגם בגוף של כל הוויה, והמגמה העליונה היא והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים).

י"ב, אין ערך עצמי לחיים, הם צריכים לשמש הכנה למות (נכון שהעולם הזה הוא פרוזדור והעולם הבא לטרקלין. לדאגה אוי לנו כי נמות, השיב רבי המנונא: איפה התורה והמצוות שיגנו עלינו (ברכות לא, א). מצד שני, הפרוזדור אינו סתם מעבר, שאחר השימוש בו, אפשר לזרוק אותו. מיליוני האורות שבטרקלין גם מאירים בפרוזדור. הפרוזדור הוא מחובר לטרקלין, והולך נעשה יותר ויותר טרקלין. העולם הבא, הוא העולם ההולך ובא).

י"ב, בסיכום, קבל את האמת ממי שאמרה, אך אל תקבל את השקר מי שאמרו. ובכלל, כפי שפתחנו, אינינו זקוקים לאפלטון, אך אם מרן הרב קוק הזכיר את פיידון, סימן שרצה שנדע על מה הוא מדבר.