מה תפקידנו לעת כזאת

[שאל: הרב מרדכי ציון]

ש: מה תפקידנו לעת כזאת? עת מלחמה. חשבון נפש בראשית שנה.

ת: תפקידנו להמשיך מה שהתחלנו לפני 140 שנה. תחיית האומה בארצה, על פי תורתה.

ש: ואנו מתקדמים?

ת: ודאי. כמובן זה תהליך ארוך, הדומה לצמיחה. צמח דוד עבדך. אבל, אנו בדרך הטובה. תחנות תחנות.

ש: אלו תחנות כבר עברנו?

ת: כמו ילד נולד. קודם יש לטפל בגוף. אחר כך, לאט לאט נלמד אותו תורה. כך האומה, בתחילה, בנין הארץ, שיבת ציון, הקמת המדינה, חיזוק הצבא.

ש: למה לגבי האומה, שהרוחניות לא תבוא קודם?

ת: אם אין קמח, אין תורה. קודם, יש לחזור להיות טבעי. המהר"ל בתחילת נצח ישראל, מגדיר מצב טבעי ולא טבעי של עם. לא טבעי: לא בארצו, לא עצמאי, לא כולם יחד. טבעי: בארצו, עצמאי, יחד. אנחנו נעשים יותר ויותר טבעיים. אנו מתקדמים כל הזמן בכלכלה, בצבא, בבריאות.

ש: אבל בזה, אנו רק כעם ככל העמים?!

ת: נכון. יש לבנות קומה נוספת, או ליתר דיוק להזריק נשמה בגוף. ולא רק תחיית האומה בארצה, אלא על פי תורתה, עד האידיאל העליון של ממלכת כהנים וגוי קדוש. תורה, נבואה, מקדש.

ש: זה נראה רחוק?

ת: תהליכים היסטוריים הם ארוכים. זה קנה מידה אחר. ואבדתם מהרה=850 שנה. רגע קטון עזבתיך-בערך 2000 שנה.

ש: מתי יתחיל השלב הבא?

ת: הוא התחיל מהרגע הראשון, אך כאמור, צריך סבלנות, כדי שילך ויתעצם.

ש: אם כך הוא סדר גידולו של עם, אז הכל טוב.

ת: לא הכל טוב, אלא הכל לטובה, בעתיד. יש טוב ויש רע, אך הטוב גובר על הרע.

ש: אבל הטוב כשלעצמו הוא טוב.

ת: הבניין החומרי לבדו לא יכול להחזיק מעמד לטווח ארוך. מרן הרב קוק כותב בספרו אורות, שהשלווה הגשמית גורמת לירידת האידיאלים. וישמן ישורון ויבעט. שמנת, עבית, כשית. לחול כשלעצמו, אין עמידה, בלי נשמה. הקודש, אינו מנוגד לחול, אלא אדרבה, מחייה את החול. ליתר דיוק, לקודש יש הבדלה בין קודש לחול, אך קודש קודשים כולל את כולם. לכן ספר אורות מוגדר כקודש קודשים.

ש: אם כך, חולשת הקודש, גם גורמת לחולשת החול.

ת: כן. האדם נעשה יותר פרטי, חומרי, תועלתני. האומה שוכחת את עצמה, ושוקעת בדמיונות ובטעויות.

ש: איך פותרים בעיה זו? אנו סובלים גם בקודש, גם בחול!

ת: מרבים אמונה באומה, מלמדים אמונה. כמובן, קודם כל אנחנו. לפני אמונה, אהבה. אהבה ואמונה, אלה הם שני היסודות הראשיים בדורות אלה. אין קיצורי דרך.

ש: ואיך אנו יודעים שנצליח?

ת: כי ריבונו של עולם החליט שהגיע הזמן, והוא פועל על ידינו ומתוכנו. ואכן, סך הכל, במבט כולל, אנו מתקדמים. הגאולה קמעא קמעא, כמבואר בירושלמי תחילת ברכות. זה נלמד מגאולת פורים. שם, בפירוש של בעל ספר חרדים, הוא מעיר שבאמצע, היתה גזירה להרוג ולהשמיד כל היהודים, ומסביר שגם זה לא עיכב התקדמות האור.

ש: מושגי אמונה שלנו אינם גבוהים מידי ו"עוברים מעל ראשי התלמידים"?

ת: לא. כאשר משה רבנו טען: לא יאמינו לי, ד' השיב שכן יאמינו, כי הם מאמינים בני מאמינים. עמנו צמא לשמוע דברים גדולים. אדרבה, בגלות, לא היינו מוכשרים לשמוע דברים גדולים. כאן, כן.

ש: צריך חכמה גדולה כדי לראות את האור הגדול שגנוז באומה עתה.

ת: מרן הרב קוק ראה ולימד אותנו. הרואה. ראייה. אך ברור שאין זה מדע פשוט. הוא מבואר לאורך ספר אורות. המדע הזה הוא סוד ההנהגה האלהית, סוד הנשמות של אתחלתא.

ש: בכל זאת, כיצד להיות אופטימי, במלחמה הזאת, עם כל האויבים מסביב? מצב נורא.

ת: נכון. אך זו לא מלחמתנו הראשונה. מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, היו נוראים לאין ערוך. כמובן, אין זה מנחם. וגם אם תהיינה עוד מלחמות, אין לנו להיבהל. נתפלל שלא תהיינה. בגמרא, כתוב שהמלחמות גם שייכות לאתחלתא דגאולה (מגילה יז, ב). ודאי, לעומת, השמדות בגלות, השואה, הגזירות הנוראות, עתה אנו מתגוננים. צבא הגנה לישראל. אשרינו.

ש: כיצד מתנחמים במלחמה מההרוגים, הפצועים, החטופים, האלמנות, היתומים? וזה לא נגמר.

ש: אין נחמה. דמעת העשוקים ואין להם מנחם. מלחמה זה רע.

ש: אבל מה ד' רוצה מאיתנו, מלבד שנילחם?

ת: אינינו יודעים סוד ד'. אך גם מהחושך הזה, יוצא אור. המלחמה מחנכת אותנו שאנו עם אחד. כל אחד לוחם עבור חברו. אנו עם אחד! עם ישראל! כולם מבינים: אנו עם יהודי. מכאן, מהו להיות יהודי?

ת: הצבא אינו מקום לשיעורים...

ת: הוא בעצמו שיעור שאנו אחים, שאנו תלויים אחד בשני. אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד, במסירות נפש. כל הפילוגים נמסים. אנו חברים.

ש: שיעור קשה...

ת: כן. גם האנטישמיות שאנו חשים בעולם היא שיעור קשה. שיעור דרך השלילה. אבל ריבונו של עולם איתנו לכל אורך הדרך. אנו לאט לאט חוזרים לעצמיותנו. הצבא גם יוצר הזדמנות ליהודים מכל גווני הקשת להיפגש יחד, ולהחליף דעות. הזדמנות לכל מיני יהודים יקרים לשמוע דרכי אמונה.

ש: אז, זו התעוררות חיצונית מלאכותית ולא פנימית?

ת: החיצוני מעורר את הפנימי, את הנשמתי. בארצנו הקדושה, רבים מתקרבים לאמונה, לאט לאט בהדרגה. שבת, לימוד תורה, אפילו ציצית. התעוררות פנימית.

ש: השקפת עולם מסולפת נשברה במלחמה, ועקב זה הפנים מתגלה.

ת: ניסוח נכון.

ש: יחד עם זה, זה לא כל כך ורוד. יש חטאים על ימין ועל שמאל, ניאוף, הצדקת נטיות הפוכות. נזקים שפעם החילוניות לא גרמה עד כדי כך.

ת: נכון. המלחמה נעשית יותר קשה ויותר עמוקה, אבל היסוד אינו דרדור מוסרי אלא משבר של הבנה, כפי שמבואר במאמר "הדור" של מרן הרב קוק.

ש: ואי אפשר להסביר להם?

ת: אפשר ואפשר. אך יש לנו אויב אידיאולוגי חזק מאוד: הפוסטמודרנה. והנשק שלה הוא הינדוס התודעה. זה לא רק צרה שלנו, אלא צרה עולמית.

ש: רלטיביזם מוסרי אינו בעיה חדשה?

ת: נכון. אבל פה זה יותר גרוע. הרלטיביזם המוסרי, מודה שיש טוב ורע, אך כל אחד יכריע לעצמו. הפוסטמודרניזם טוען שכלל אין טוב ורע. הכל הבנייה חברתית.

ש: אז מה נעשה?

ת: אותו פתרון. אמונה. אמונה עוד יותר עמוקה. אכן המאבק הרוחני הוא הרבה יותר קשה ומסוכן מאשר המאבק הצבאי. אך האמונה יותר חזקה מהכל. אדרבה, לאט לאט נתגבר יותר ויותר על כל גווני הכפירה. גם להיזהר מכל מיני דתיים נביאי שקר.

ש: ובסיכום?

ת: חזק ונתחזק במפלאות ד' על עמנו ועל ארצנו. לו פינו מלא שירה כים, אין אנו מספיקים להודות לד'. אנו עבדי ד', אנו חיילים ד' צבאות. אמונה עמוקה. עמונה תמימה ועמוקה.