להיות חטוף, זה נורא

מי שלא חטוף, לא יוכל להבין, להרגיש, גם אם יסבירו לו.

גם אם יסבירו לי. מסבירים לי. אני מתאמץ. אני לא יכול לחוש. זה מעבר למילים.

אני לא דן באיזו דרך לשחררם, איזה מחיר לשלם, איזה מאמץ להשקיע, מה השיטה הכי טובה.

לא שזה לא חשוב. זה חשוב מאוד לחטופים ולעם ישראל. אך זה לא הנושא עכשיו. הנושא הוא הסבל הנורא שלהם. וכמובן זה קשור.

אולי מי שסובל מרעב, מצמא, ממחלה, מכאב, מעלבונות, מפגיעה מינית, מהרגשה שהפקירו אותו, - יכול להרגיש קצת.

אני מתבייש שאני אוכל רגיל, שותה רגיל, ישן על מיטתי רגיל, מתרחץ רגיל, אפילו אוכל מזון טעים רגיל. כמובן, גם אם אחדל, זה לא יעזור להם.

ואולי כן. אם אומר תהילים, אם אצום, או אמנע ממזון טעים, ומכל מיני תענוגים, כדי להשתתף בצערם. קצת.

זה נורא: יום, שבוע, חודש, שנה, יותר משנה? ולא יודעים מתי ייגמר. המתנה זו אוכלת את הלב.

אם אני מצטער, צערי מצטרף לצערם, ובודאי זה יפעל במרומים. כמובן, להתפלל, אך גם להצטער, כמה שאפשר.

למשפחה, ודאי יש סבל איום ונורא. לא כי הסבירו להם, לא כי סיפרו להם. אלא כי הם שם. כי הם בתוך החטופים.

אני מתבייש להנות, כאשר המשפחות סובלות. אבא ואמא. בעל ואישה. בן ובת. אח ואחות. ילדים וילדות.

אני מתבייש שאין ליבי נקרע. הוא נקרע קצת. לא מספיק.

להתפלל, ודאי אני יכול. אך לא לומר סתם מילים על הדף. אלא מכל הלב, מכל הנפש, מכל הרגש, מכל הדמיון, כאילו אני שם.

ד' ישמרם ויצילם במהרה.