אבלות העומר

שאלה: מתאבלים בימי העומר על תלמידי רבי עקיבא שמתו. אבל במהלך הדורות מתו מאות אלפים ומיליונים?

תשובה: א. האבילות היא בגלל הסיבה שמתו, ''שלא נהגו כבוד זה לזה'' (יבמות סב, ב). והרי זו הסיבה של החורבן, כלומר שנאת חינם.

ב. לכן, אנו מתאבלים כדי לזכור זאת ולתקן שכן ננהג כבוד זה לזה, כדברי חז''ל שאמר רבי עקיבא לתלמידיו החדשים: ''בניי, הראשונים לא מתו, אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם'' (בראשית רבה סא, ג).

ג. והרי רבי עקיבא לימד ''ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה'' (ירושלמי נדרים ט, ד). וכיצד תלמידיו חטאו בזה? רבי עקיבא ידע שרוח שנאה מנשבת, וכן הדגיש זאת, אך הוא לא צלח עד תום במלאכה, כי לאדם יש בחירה חופשית.

ד. וכמובן, אין זה חידוש של רבי עקיבא, כי רבו רבי אליעזר בן הורקנוס כבר אמר: ''יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך'' (אבות ב, י). אך רבי אלעזר בן שמוע, תלמידו של רבי עקיבא, הדגיש עוד יותר: ''יהי כבוד חברך כמורא שמיים'' (שם ד, יב).

ה. אחד מתלמידיו היה רבי שמעון בר יוחאי. וכך מסופר בספר הזוהר (כי תשא קצ, ב): ''כד אתו לקמיה דרבי שמעון'', כאשר באו תלמידיו לרבי שמעון, "חמא באנפיינו סימן", הוא ראה בפניהם סימן (שהם עוסקים בנושא של אהבת ד' לעם ישראל, שעל זה כתוב לפני כן בזוהר). "אמר: עולו בני קדישין", באו בניו הקדושים של ד', "עולו רחימין דמלכא", בואו אהובי המלך, "עולו רחימין דילי", בואו האהובים שלי, "עולו רחימין אילן באילן", בואו האוהבים אלו את אלו.

"דאמר רבי אבא: כל אילן חבריא דלא רחימין אילן לאילן", כל אותם החברים שאינם אוהבים אלו את אלו, "אסתלקו מעלמא עד לא מטא זמנייהו", הסתלקו מהעולם טרם הגיע זמנם (אלו תלמידי רבי עקיבא שמתו שלא נהגו כבוד זה לזה), "כל חברייא ביומוי דרבי שמעון רחימא דנפשא ורוחא הוה בינייהן", כל החברים בימיו של רבי שמעון, אהבת נפש ורוח היתה ביניהם, "ובגין כך בדרא דרבי שמעון בהתגליא הוה", ובגלל זה דורו של רבי שמעון, היה בגלוי (סודות התורה התגלו בספר הזוהר).

"דהוה אמר רבי שמעון", שהיה אומר רבי שמעון, "כל חבריא דלא רחימין אלו לאלו", כל החברים שאינם אוהבים אלו את אלו, "גרמין דלא ליהלך באורח ישר", גורמים שלא ילכו בדרך ישר, "ועוד דעבדין פגימו בה", ועוד שעושים פגם בשכינה, "דהא אורייתא רחימי ואחוה וקשוט אית בה", שהרי התורה יש בה אהבה ואחוה ואמת.

"אברהם רחים ליצחק, יצחק לאברהם", אברהם אוהב את יצחק ויצחק את אברהם, "יעקב תרוייהו אחידן ביה ברחימו ובאחוה", יעקב, שניהם אוחזים בו באהבה ובאחוה, "יהבין רוחייהו דא בדא", נותנים את רוחם זה בזה, "חברייא כההוא דוגמא אצטריכו", חברים צריכים להיות כדוגמתם, "ולא למעבד פגימו", ולא לעשות פגם בשכינה.