החוויה

החוויה הרב שלמה אבינר שאלה: מה מקומה של החוויה ביהדות? האם החוויה היא דבר חיובי, שלילי, או דבר ביניים?

תשובה: אכן, שאלה נוקבת היא זו. אמנם ישנה היא, אך לבושה חדש, והיא הולכת ומחמירה, משום שדורנו מחפש חוויות, מתענג מהן וחי מהן. כל דבר שאינו חוויה, אינו נחשב בעיניו. יש מליצה: בדורנו מקיימים מצוות לא לשם הוויה, אלא לשם חוויה.

אך התשובה היא פשוטה: לחוויה אין ערך עצמי, אלא היא אמצעי או תוצאה נלווית. לא מוזכר בשום מקום בתורה, במשנה, בגמרא, ברמב"ם או בפוסקים, שיש מצווה של חוויה. אך גם לא מוזכר בשום מקום שיש איסור של חוויה. נמצאנו למדים שהיא אינה מצווה ואינה עבירה, אלא רשות. כלומר, לא חובה ולא איסור, אלא היתר. דבר של היתר אמנם מותר, אך אין בו מילוי חיים או תכלית, כמבואר במסילת ישרים (סוף פרק א). ואדם אף יכול להיות "נבל ברשות התורה" בהיותו שקוע בתאוות של היתר יתר על המידה (עיין רמב"ן ריש פרשת קדושים).

בכלל, ההנאה אינה מטרה או ערך לכשעצמה, אלא היא צורך אנושי. כשם שהגוף זקוק למזון, כך הנפש זקוקה להנאה, כדי לשמור על איזונה. יש הנאות גופניות, הנובעות מן החושים ומהעולם החומרי, ויש הנאות נפשיות שמקורן ברוח, בשכל ובמשמעות. החוויה היא סוג של הנאה נפשית.

אם נרצה לתת ערך לחוויה, נוכל לעשות זאת באמצעות הכלל הגדול של אמצעי ומטרה. החוויה יכולה לשמש כאמצעי, אם היא מובילה אל מטרה בעלת ערך: החוויה היא טובה כאשר היא מובילה אל האמת, המצווה, הטוב, החסד, והמידות הטובות. אזי יש לה ערך כאמצעי לקדושה. זה דומה לדברי הרמב"ם שכתב שתהיה הנהגתו של האדם "כולה לפי המועיל", וישים מבטו בכל עיסוקיו בתכלית, ואז כל מעשיו יהיו לשם שמים (שמונה פרקים פרק ה). כלומר, יש קודש ויש חול, אך אם משתמשים בחול לשם מצווה, הוא נעשה קדוש.

אצל גדולי האומה מצינו חוויות לשם קדושה. למשל, הנביאים היו משתמשים במנגינה ובחוויות רגשיות כדי שתשרה עליהם הנבואה, "שאין שכינה שורה... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת ל,ב), כפי שנאמר אצל אלישע הנביא: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ד'..." (מלכים ב, ג,טו). שמחה של מצווה, אפשר לעורר גם באמצעים מלאכותיים כגון כלי שיר. השמחה חיונית לעבודת ד'. כמובן, יש הבדל בין מוזיקה לשם הנאה חיצונית, לבין מוזיקה המעוררת קדושה ויראת שמיים, כפי שהיה בשמחת בית השואבה, וכן אצל שירת הלויים.

חז"ל דנו בשאלה, מה מקומה של השמחה, מה ערכה ותפקידה, ולמסקנה אמרו שיש לה ערך חיובי כאשר היא "שמחה של מצווה", כלומר שהיא מביאה למצווה, או שהיא תוצאה של מצווה. כל שמחה שאינה משרתת מצווה, היא שמחה של הבל. דוגמא לשמחה של מצווה, "כגון הכנסת כלה" (רש"י שבת שם). אין ערך עצמי לתענוג או לחוויה. "שלושה מרחיבים דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נז,ב). אין לעשות אידיאליזציה מהחול אלא לשימוש בחול לתכלית העליונה של עבודת ד'. "והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו על ידי שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצווה" (משנה ברורה תרסט,יא).

כמובן, הכל צריך להיות באיזון הנכון. חז"ל מבררים מהו המקור לזה שצריך להתפלל מתוך כובד ראש (ברכות ל,ב). מתוך דבריהם ניתן ללמוד מהו האיזון הנכון בין שמחה לכובד ראש, שמצד האמת לא רק שאינם סותרים זה את זה, אלא אף משלימים זה את זה. הגמרא (שם) מביאה שלוש אפשרויות להגדיר את הכובד ראש הראוי: א. מרירות - מחנה שכתוב עליה: "והיא מרת נפש" (שמואל א, א,י). ב. יראה – מדוד המלך, שאמר: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהלים ה,ח). ג. חרדת קודש – שנאמר: "השתחוו לד' בהדרת קדש" (שם כט,ב), "אל תקרי בהדרת אלא בחרדת" (גמרא שם). לבסוף, מסיקה הגמרא שיש ללמוד את כובד הראש מהפסוק "עבדו את ד' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב,יא). כלומר, הרגש הראוי לעבודת ד', הוא שילוב של שמחה ויראה ביחד. זה לא שניהם, אלא דבר אחר, רגש מיוחד. זו ההכנה המדויקת לתפילה. מכאן שיש מקום לחוויה בעבודת ד', זו "חוויה דתית" כשרה.

אגב, מושג החוויה הוא המצאה של אהרן דוד גורדון, שהיה מאבות הציונות הרוחנית. אמנם לא מפיו אנו חיים, אך כבר כתב רבנו הרמב"ם "שמע האמת ממי שאמרה", ויש בדבריו תובנה עמוקה על עצם טבעה של החוויה. גורדון היה פילוסוף וגם איש עבודה. לשיטתו, האדם אינו רק מכיר את עולמו בשכלו, אלא חי את עולמו, והחיים עצמם הם כוח משיג עליון, והם המקור לכל ההכרות האנושיות. לפי שיטתו, החוויה היא ביטוי של אותו כוח חיים פנימי המחבר בין הקיום הממשי לבין ההכרה הרוחנית. היא גשר חי בין הוויה להכרה, ומכאן המילה חוויה – חי את ההוויה. החוויה היא אור החיים העובר מן המציאות אל התודעה, ומעניק להבנה עומק ואור פנימי. גורדון הדגיש שהחוויה איננה רגש חולף, אלא כוח יוצר ומאחד, שממנו נובעת ההשראה, המחשבה האינטואיטיבית, וההשגות היותר אמיתיות שבחיים.

אולם בדורנו השתנה משמעותה של החוויה. במקום להיות חיבור חי בין האדם לעולמו, גשר בין החיים וההכרה העמוקה, היא נעשתה התנסות רגשית בלבד, מלופפת בהנאה חיצונית, מהירה וחולפת, המחלישה את ההכרה במקום להעמיק אותה. במקום שתחבר את האדם אל עומק חייו, היא מרחיקה אותו מן הפנימיות, ומעצמיותו, מפני שעושה רושם חיצוני וזמני. נמצא שהחוויה שגורדון דיבר עליה, אינה דומה לחוויה שמדברים עליה בימינו, בתרבות המודרנית.

שאלה: האם אהבת ד' היא חוויה?

תשובה: אכן, רבים, ובייחוד צעירים, מצטערים על כך שאינם חווים אהבת ד', ואינם מרגישים קרבת אלוקים. אך יש לעיין בדברי הנצי"ב מוולוז'ין, שמבאר שיש שתי מדרגות באהבת ד'. המדרגה הבסיסית שוכנת בלב וחובת כל יהודי, אף אם אינה גלויה בכל רגע. היא מתגלה רק בשעת מסירות הנפש על קידוש השם. והמדרגה השנייה, היא אהבה השייכת לחסידים, אהבה שכל כולה דבקות ותשוקה לד'. היא אהבה שאינה באה מרגש חולף, אלא ממחשבה מתמדת ודבקות שכלית־נפשית, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (י,ג): "אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ד', ונמצא שוגה בה תמיד... יתר מזה תהיה אהבת ד' בלב אוהביו שוגים בה תמיד...". כל ישראל מצווים על האהבה הבסיסית, והמדרגה שניה היא מידת חסידות, כל אחד לפי מדרגתו (שו"ת משיב דבר א,מד).

גם אהבת המצוות היא אינה תמיד חוויה. הרמב"ם קובע: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא" (הל' לולב ח,טו). ומבאר שם המגיד משנה: "אין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת...".

ומעשה ברב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ד), שהגיעה אליו אשה שרצתה ללבוש ציצית. אמר לה: "זו משימה גדולה, על כן נתחיל בשלבים. תחילה, תלבשי בגד של ארבע כנפות בלי ציצית, ואחר כך נראה הלאה". לאחר זמן מה חזרה וסיפרה לו שהיתה לה חוויה עצומה. אמר לה הרב: "אם כך, סימן שאין לזה שום ערך. זו לא חוויה דתית אלא חוויה חיצונית."

ומעשה בחתנו של מרן הרב קוק, שכתב לו שאינו מרגיש הנאה מלימוד תורה. ענה לו מרן הרב: "לא בדרך מורגש מתראה פרי השקידה. הנני מלומד מנסיון כי פעמים רבות יעברו זמן זמנים טובא, ואין הלב מרגיש מה שפעל, ומה הוסיף לקח, כשם שאין הילד מרגיש שהוא הולך וגדל, אבל מפרק לפרק בא חזיון חדש, חדש לגמרי..." (גנזי הראיה לשבועות. אוצרות הראיה ח"ב עמ' 1247). כלומר, גם מרן הרב העיד על עצמו, שתוך כדי הלימוד הוא אינו מרגיש הנאה או התקדמות, אבל לאחר תקופה הוא מרגיש הנאה נפלאה של התעלות. עלייה זו היא צמיחה איטית, ועל כן קשה לחוש אותה, אבל ודאי שהיא ממלאת את האדם שמחה, כמו שמחה של הליכה בדרך, אפילו ארוכה, כאשר יודעים שהיא דרך ישרה ואמיתית.

השאלה מדוע אין האדם מרגיש תמיד את ההנאה בעבודת ד’, מזכירה את המשל הידוע על הילד שאמו אומרת לו: "אכול, בני. כשאוכלים, גדלים ונעשים חזקים". הילד אוכל, נעמד מול הראי, ומביט, אך איננו רואה את גידולו. לאחר זמן בא אל אמו בתמיהה: "אינני רואה שאני גדל". והנמשל: בעולם הגשמי, ההנאה ניכרת מיד, טעמו של המאכל מורגש בלשון, הנאת הראייה באה לעין, והאוזן מתענגת מן הצליל. אולם בעבודת ד’ הדברים נעלים ועמוקים יותר. אין זו הנאה של רגע, אלא תהליך ארוך של בניין, צמיחה והתעלות, נדבך על גבי נדבך, מדרגה אחר מדרגה, בדרך של דבקות וקרבת אלוקים.

גם בחיים הרגילים אנו מכירים זאת: הארכיאולוג, למשל, איננו רואה תוצאות מיידיות בעבודתו. בתחילה הוא רק חופר ואוסף, חרס ועוד חרס, אבן ועוד שבר. רק לאחר עמל ממושך וניתוח סבלני, מתגלה לעיניו התמונה השלמה, ואז באה ההנאה העמוקה. ואף באמצע דרכו יש לו שמחת יצירה, שעצם הידיעה שהוא הולך ומגלה נסתרות מן העבר, ממלאת את ליבו. כך היא גם עבודת ד’. טעות גדולה לוותר על לימוד תורה או תפילה מפני שאין מרגישים טעם מיידי. המצוות ועבודת ד' מביאות שמחה לנפש, אלא שזו איננה שמחה של החיך, אלא שמחה שבאה מתוך עמל ודרך ארוכה.

שאלה: האם יש חוויה דתית שייכת רק לעובדי עבודה זרה?

תשובה: החוויה כשלעצמה אינה עבודה זרה, אך היא עלולה להידרדר לשם. עבודה זרה מלאה חוויות מושחתות, ואילו התורה, מלאה צדק ויושר, אך אינה מבוססת על ריגוש. הנצרות, שביטלה את התורה בהיותה בעיניהם עול, המציאה במקומה את החוויה הדתית: במקום מצוות, תחושות דתיות. כנסיות יפות, מוזיקה מעוררת, דברי שירה – הכל רושם, אך לא מצווה. זו החלפה של עבודת ד' ברגש אנושי. אף את האלוקים, החליפו בדמות אנושית.

הנטייה אצל חלקים ביהדות להעלות על נס את החוויה הדתית, מקורה בהשפעה נוצרית, שעברה לרפורמים, ובהמשך חדרה גם לחוגים אחרים.

ומדוע בדורנו מנסים להכניס את תחושת החוויה לכל דבר? מפני שהאדם עצוב. הוא מנסה להכניס חוויה בכל תחום, משום שהוא שרוי בדיכאון רוחני. כל חתונה חייבת להיות "חוויה", וגם בלוויות מחפשים "חוויה". אך זה נובע מן החטא, כפי שמבאר מרן הרב קוק בספרו אורות התשובה (טו,ט).[1] כאשר דורנו ישוב בתשובה, הוא יתמלא שמחה אמיתית. אך כל עוד דורנו ינסה להשיג את האושר בדרכים חלופיות, הוא לא ימצא את מבוקשו.

הפילוסוף הצרפתי בלֵז פסקל, במאמרו הידוע "השעשוע" (Divertissement) , מתאר כיצד האדם מנסה להימלט מהתמודדות עם ריקנותו הפנימית על ידי הסחות דעת – משחקים, רכוש, מלחמות, חוויות. כל אלו אינם מביאים אושר אמיתי, אלא רק מחמירים את הדיכאון, מפני שהם בריחה מעצמיותו ומאושרו הפנימי.

ומעשה ידוע ב"חולצתו של האדם המאושר". מסופר שבנו של הסולטן, פייסל א-דיין, היה שרוי בעצב. הוא שאל את הרמב"ם אם יש תרופה לכך, והשיב לו: אין תרופה אלא שילמד דברי חכמה וייטב לו. אך יש גרסה עממית, שבא זקן אחד ואמר לסולטן: התרופה פשוטה – עליו ללבוש את חולצתו של אדם מאושר.

נסע הסולטן בעגלה עם זהב רב, חיפש מאושרים – מלכים, עשירים, שרים – אך כולם הודו שאינם מאושרים. לבסוף מצא אדם פשוט, חורש בשדה ושר בשמחה. שאלו: "אתה מאושר"? השיב: "כן". אמר לו: "אם כן, מכור לי את חולצתך". אמר לו: "אין לי חולצה". שאלו: "איך אתה מאושר אם אין לך כלום"? השיב: "מפני שאני עמל לפרנס את משפחתי בדרך הישר, לכן אני מאושר ואני שר". כלומר, האושר האמיתי אינו בחולצה, ברכוש, בעושר או במעמד – אלא בלב שמח, בפשטות, בעמל כפיים מתוך תחושת שלמות פנימית.

סיכום : החוויה הדתית איננה מטרה לכשעצמה, אלא אמצעי למטרה אמיתית, לקיום המצוות ועבודת ד'. ערכה נמדד בשאלה: האם היא מקרבת את האדם ליושר, לאמת, לקדושה, לטהרה, לעצמיותו, לנשמתו, לאלוקיו, או שהיא רק מרחיקה אותו מכל אלה, ותמורתם מספקת לו רגש חולף וכוזב.

והנה שיר נאה על החוויה:

החוויה

לא בחוויה יחפוץ ד' אל נורא

ולא ברגש נמס כנהר נגרה

כי אם בלב נשבר בטהרה

אשר נשאו הרוח בעמל ובעבודה

חדל מריגוש וצליל נוגה

חפש אמת ומצא אושר נעלה

לא בזמר ולא בלהבות

כי אם בעומק נשמה ומחשבות

די לריקנות ותעתועים

לבקש לשווא בורות נשברים

מבלי לדעת כי חיי אמת מצויים

בעבודת ד' הפשוטה של הישרים

אל גדול אינו שש בכינור רועש

כי אם בלב רועד, אוהב וגועש

הרודף חסד ועבודה פנימית

הפועם בדממה ובקדושה חרישית

המאיר לכל נברא ומזרים חיים

הנותן עוז ותעצומות לחי עולמים

אז יבוא תור החוויה

כמשפך אדיר אל התכלית המעולה

לאחר שצורפה בדמעות ובאש

תזכה לשרת בקודש ולהתקדש

תחת מקסם ולהבה חולפת

תהא כשלהבת-יה, שבמצוה אוחזת

ככלה מקושטת לבעלה שוקקת

למען קדושת שמו לכבוד ולתפארת

אז ימצא השלם חיל ושלווה

בהיותו דבק ואוהב ואסיר התקוה

ובכל מעשה יזכה ויראה השגחה

יצפה עין בעין דברי נבואה

יפעל עם אל ויגדיל תורה

לפני בוא יום ד' הגדול והנורא

[1] וזה לשונו: "רעיון התשובה, השרוי באדם תמיד, הוא יסוד כל המעלות הטובות. המחשבה העצבנית, שבאה מתוך הקשר אל עומק התשובה, היא מקור השמחה. התכונה של התשובה היא ההשערה בגדל השלמות העליונה של האלהות, ומתוך כך העונות בולטים הרבה מאד. 'שתה עונותינו לנגדך, עלומנו למאור פניך'. וכיון שמרגישים, שההרגשה של החטא בכל אופן באה היא מתוך ההבהקה האלהית על הנשמה, מתמלאים מזה הרעיון עצמו גיל וגודל אין סוף, וחדות השמחה האצילית הולכת ומתגברת יחד עם דכאות הלב של לבוש הנפש, העומדת בדרגת התשובה. התשובה, לפי זה, מביאה לידי גאולה בפרטיות. מתוך הבהירות האלהית, שמתגברת בקרבו, נגאל האדם מכל שעבוד של הכחות הזרים השולטים עליו, והכלל כולו, בהיותו מוכן להרגיש את רעיון התשובה, מיד הוא נגאל, מתוך בהיקות האורה האלהית השופעת עליו, יחד עם הרעיון של התשובה".