הלכות הכנסת אורחים בנסיעה בדרך

הרב שלמה אבינר -( מתוך ספר ישן )

א. מצוות עשה מדבריהם להעלות את ההולך בדרך אל תוך המרכבה או העגלה, אם יש שם מקום פנוי. ודבר זה בכלל גמילות חסדים שבגופו וממונו הוא, שאין לה שיעור. והמעלים עיניו מן ההולך ואינו עוצר לו אף על פי שיכול, הרי זה כאילו הניחו בלא מים ובלא מחסה, ויש בזה משום מידת אכזריות, ואין זו דרכם של זרע ישראל.

ב. במה דברים אמורים? בשאין המנהיג את המרכבה בהול (ממהר) לדבר מצווה, או שהיו המושבים מלאים, או שהיה המבקש לעלות נראה כאיש רע וכליסטים ומטיל אימה. אבל אם היה המנהיג נוסע לבדו, ומקום יש לו, ודרכו כדרך המבקש להילוות עמו – הרי זה מצווה לעצור לו; וכל שכן אם היה חום היום או גשמים יורדים, שמצווה רבה היא.

ג. הרואה אדם עומד ומנופף ידו לאות, לא יעצור פתאום באמצע הדרך במקום שאין המרכבות הבאות מאחוריו יכולות לנטות, ולא יבהיל את העוברים והשבים. אלא יטה את המרכבה לצד הדרך בנחת ובמקום בטוח, ואחר כך יפתח דלתותיו. וכל העוצר במקום סכנה כדי לעשות מצווה, הרי זה חסיד שוטה ומתחייב בנפשו.

ד. העולה למרכבה, לא יכביד על בעל העגלה בדברים בטלים, ולא יסיח דעתו מן הדרך, שהנהיגה צריכה יישוב הדעת. ראהו שפניו זועפות או שהוא שקוע במחשבתו – ישתוק; ואם פתח בעל המרכבה בדברים – ישיבנו כהלכה ובנעימות. וכן לא יאכל ולא ישתה בלא רשות, שלא ימאיס כליו של חברו.

ה. אין בעל המרכבה חייב לסטות ממסלולו כדי להביא את האורח אל מחוז חפצו, ואפילו מלא הסיט. אלא מורידו במקום שדרכיהם נפרדות, ומשם יבקש הנוסע רחמים על עצמו למצוא דרך. ואם רצה המנהיג להאריך דרכו וליטול טורח על עצמו להביאו עד פתח ביתו, הרי זה משובח ומדת חסידות.

ו. שליטת האוויר במרכבה, אם לחום אם לקור, וכן השמעת קול כלי זמר וניגונים – הכל תלוי ברצונו של בעל המרכבה, שהוא בעל הבית. ואם היה הקול קשה לנוסע או שהיה מצטער מן הצינה, יבקש מלפניו בלשון רכה להקל מעליו; ורשות ביד בעל המרכבה לעשות כרצונו, שהרי בחסד העלהו ולא בשכר.

ז. העומד בדרך ומבקש שייקחוהו, לא יעמוד במקום אופל שאין רואים אותו, ולא יכסה פניו באופן המטיל חשד. ודרך ארץ היא שיעמוד בענווה, ולא יתפרץ לדרך הרבים, וימתין עד שיעצרו לו מרצון. נעצרה לו מרכבה – יקדים שלום לבעליה, ויודה לו בפה מלא בעת עלייתו ובעת ירידתו.

ח. אסור לאיש להעלות אישה יחידה, ולא לאישה להעלות איש יחיד, בדרך מדבר או במקום שאין רבים מצויים בו, משום איסור ייחוד; אלא אם כן היו שם רבים, או שהיתה השעה שעת יום והדרך כבושה ורבים בוקעים בה תמיד, שהכל יודעים שאין ייחוד במקום שהרבים מצויים בו בכל שעה. וכל המקל בדבר זה במקום שאין הרבים מצויים – גדול עוונו.

ט. הנוסע שעלה, אינו חייב לשלם שכר לבעל המרכבה, שחזקתו שעל מנת לעשות צדקה העלהו, אלא אם כן התנו ביניהם בתחילה שזהו שכרו. אף על פי כן, אם ראה שהמנהיג דחוק בממונו, או שנסע במיוחד עבורו, ראוי לו להציע שכר בטלה או השתתפות בהוצאות הדרך, ומגלגלין זכות על ידי זכאי.

י. סוף דבר: המרכבה היא רשות היחיד, והדרך רשות הרבים. כל המקרב את הרחוקים ומסיע את העייפים והתשושים, הרי זה הולך בדרכיו של אברהם אבינו שהיה נטוע על הדרך להכניס אורחים; וכל הנוהג עמם בנחת ובסבר פנים יפות, הרי זה קידש את השם ברבים, ועליו הכתוב אומר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".