אדם הראשון - שורש נשמתנו

** אדם הראשון – שורש נשמתנו הרב שלמה אבינר (תשובה לשאלה בשיעור במכינה)**

שאלה: מדוע התורה מפרטת באריכות את תולדותיו של אדם הראשון?

תשובה: אדם הראשון הוא "הסבא רבא רבא" של כולנו. כל אחד מאיתנו הוא ניצוץ מנשמתו של אדם הראשון, וככל שנבין אותו, יותר נבין את עצמנו. כל מה שנצטווה אדם הראשון, וכל מה שעבר עליו – כולל נפילתו – מסופר עלינו. כולנו יחד מהווים את קומתו השלמה של אדם הראשון.

פעם נתבקשתי בבית-כנסת לברך חתן. אמרתי לו: דע לך שאתה חתן מודרני, משום שאתה צועד בדרכו של אדם הראשון. לפי אנשי המדע, היו בעולם סוגי בני אדם במשך מיליוני שנים לפני אדם הראשון, אך לא היה להם יחס אנושי כלפי נשותיהם. הם חיו כבעלי חיים; אדם היה פוגש נקבה ביער או בשוק, כופה את עצמו עליה וממשיך בדרכו. לא היה קשר, לא הייתה הכרה באבהות ולא היה רגש אנושי. זהו מצב של "פרא אדם", הדומה להתנהגותם של חיות. אדם הראשון חולל את המהפכה הגדולה כאשר הכריז: "עצם מעצמי ובשר מבשרי! לזאת יקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת!" (בראשית ב כג). הוא הבין שהיא חלק ממנו. הזוהר הקדוש מכנה זאת "בסימו דמלין" – מילים מתוקות (זוהר בראשית מט ב). האישה אינה חפץ, היא חלק בלתי נפרד ממהותי.

בתרבות המערבית קיימת תופעה של "החפצה" (Reification), מתייחסים לאישה כאל אובייקט יפה, כאל תמונה או כאל חפץ. זהו זלזול עצום, שאין בו אהבה. אהבה אמיתית היא ההכרה ש"היא חלק ממני". אידיאל זה אינו שייך רק לאברהם אבינו ולעם ישראל, אלא לכל המין האנושי כולו. התורה מספרת שד' הפיל תרדמה על האדם, לקח צלע ובנה ממנה אישה (בראשית ב כא). "צלע" פירושה צד, כמו צלע המשכן (ויקרא רבה יד) או צלע במשולש. הקדוש ברוך הוא חתך את האדם לשניים – מה שנקרא "סוד הנסירה" (עיין ברכות סא א, עץ חיים) – כדי ליצור איש ואישה שהם בעצם אחד.

ההכרה הנבואית בבת הזוג ** מרן הרב קוק מסביר (קובץ א תקצד) שה"תרדמה" שהופלה על אדם הראשון היא משל לתרדמה נבואית, כפי שנאמר: "אם יהיה נביאכם השם בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו). בניגוד למשה רבנו שדיבר עם ד' פה אל פה, שאר הנביאים קיבלו את נבואתם בחלום או במצב של חצי-חלום. לאדם הראשון היה חלום נבואי שנמשך מיליוני שנים. לא הייתה זו נבואה שלמה כשל ישעיהו הנביא, אלא הברקות פנימיות, פירור אחר פירור של הבנה. באדם קיימים שמונה כוחות: רגש, דמיון, שכל, רוח הקודש, נבואה, נבואת משה רבינו, נבואת אדם הראשון, ומעל הכל, נבואת "זיהרא עילאה" שלאחר תחיית המתים. מרן הרב מלמד שבכל מדרגה יש ניצוץ מהמדרגה שמעליה: ברגש יש דמיון, ובשכל יש רוח הקודש (אורות הקודש א רפ). אדם הראשון זכה להברקה נבואית בתוך חלומו, שדרכה הבין: "מה זה אישה?" בתהליך ארוך של מיליוני שנים, הוא הגיע להבנה של בת זוג – קשר קבוע, עצמי, קדוש ובלעדי.

בזוהר (בראשית מט א לעיל) כתוב שאדם הראשון אמר שכל הנשים בעולם שהן לעומת אשתו "קופות". היא היחידה עבורו, והשאר אינן קיימות מבחינתו. לעיתים אני אומר לתלמידות מדרשה: אל תיעלבו, אך כולכן בעיניי כ"קופות", מלבד אשתי. זהו הביטוי לקשר הבלעדי שבו האישה היא "עצם מעצמי ובשר מבשרי". המתנה הגדולה ביותר שחתן יכול לתת לכלה היא הראשוניות שלה. פעם אחת, כששירתתי בצבא הגויים, חבריי ליחידה דיברו בלילה על הרפתקאותיהם עם נשים. כשגילו שאני "בתול", הם השתאו וראו בי "ציפור נדירה". הם לא הבינו שזוהי המדרגה האנושית הראויה – לשמור את כל כוח האהבה והחלומות לאישה אחת ויחידה. זהו הלימוד הגדול מאדם הראשון: להיות בן אדם.

חטא כפיות הטובה

למרות מעלתו הגדולה, גם לאדם הראשון היו נפילות. הייתה לו בחירה חופשית, ולכן הייתה לו "עלילות לחטא". כאשר נשאל: "למה אכלת מן העץ?", השיב: "האישה אשר נתת לי" (בראשית ג יב). רש"י מציין שבכך הוא "כפר בטובה". זהו חטא חמור מאוד. אנו לומדים מכאן עד כמה עלינו להיזהר מכפיות טובה כלפי האישה, ההורים וכל אדם. מעשה בילד שהגיש לאמו "חשבונית" על מטלותיו: "ניקיתי את החדר שלי - 8 שקלים. שטפתי כלים - 12 שקלים. הבאתי אחי מן הגן - 4 שקלים. סידרתי את הגינה - 8 שקלים. קיבלתי ציון טוב בזה – 6 שקלים. סך הכל 38 שקלים". האם לקחה את הפתק וכתבה מצדו השני: "הריון תשעה חודשי ייסורים - חינם. לידה קשה - חינם. להתעורר כל חצי שנה להניק - חינם. לשבת על ידך כשאתה בוכה לנחם אותך - חינם. לעזור לך בבית הספר - חינם, חינם, סך הכל - חינם". כשראה זאת הילד, בכה ואמר: "אמא, אני אוהב אותך". הוא הבין מהי כפיות טובה.

התורה מצווה: "לא תתעב מצרי... כי גר היית בארצו" (דברים כג ח). אף על פי שהמצרים שחטו עוללים וזרקו אותם ליאור, עלינו לזכור שהם נתנו לנו הכנסת אורחים כשגווענו ברעב. אסור להיות כפוי טובה. לצערנו, בעלים רבים הם כפויי טובה לנשותיהם. כאשר אישה מתלוננת על כך, אני אומר לה שזהו סימן שבעלה הוא צאצא של אדם הראשון ולא של הקוף, שהרי גם אדם הראשון נכשל בכך. זוגות רבים מתפרקים בגלל כפיות טובה; הבעל מתעלם מכל הטוב שאשתו עושה עבורו ומתמקד רק בחסרונותיה. זהו מקור ל"משבר שחיקת האהבה הרומנטית" – חוסר היכולת להכיר בטוב.

מעשה ברבי חייא שאשתו הייתה מציקה לו. למרות זאת, כאשר היה הולך בשוק ורואה דבר יפה, היה קונה אותו, עוטף בבגדו ומגיש לה אותו במתנה. תמה תלמיד ושאלו: "הרב?! עד כדי כך?!", השיב להם הרב: "די לנו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא". לעומתו, הפילוסוף סוקרטס סבל גם הוא מאישה רעה, קסנטיפה שמה. היא הייתה עולה על השולחן בזמן שהיה מעביר שיעור, רוקדת ומפריעה לו. תגובתו הייתה לבטל אותה ולומר: נו, היא בסך הכל "תרנגולת". כאן טמון ההבדל התהומי בין אותו חכם בגמרא לבין הפילוסוף היווני: שם יש זלזול וביטול, ואילו כאן יש הכרת טובה המתבטאת בקניית מתנה.

את היסוד הגדול הזה אנו למדים כבר מאדם הראשון. ניתן לכתוב ספר שלם תחת הכותרת "זוגיות לפי אדם הראשון", אך בנקודה אחת הוא נכשל – הוא כפר בטובה. אין זה קשה לכפור בטובה, שכן האדם נוטה לשכוח. השכחה היא אמנם מתנה מהקדוש ברוך הוא, כי לולא היינו שוכחים את הצרות שעברו עלינו, היינו מתפרקים, אך לאדם יש "זיכרון סלקטיבי". מה שהוא רוצה, הוא זוכר, ומה שאינו רוצה, נשכח. כאשר אדם שוכח את הטוב שבנישואיו, הקשר מתפרק. כיום ישנם שמונים וחמישה אחוזי גירושין רגשיים. בני הזוג אינם מתגרשים רשמית מסיבות כלכליות, בגלל הילדים או המעמד, אך הרגש נעלם. הם הופכים להיות "שותפים לדירה" ותו לא. לעומת זאת, אזכיר את דודי שהיה במחתרת בצרפת. אנשי המחתרת הורו לו לעמוד על הגשר ולרשום כל חייל נאצי שעובר, אך כדי שלא יחשדו בו, אמרו לו: "נביא לך בחורה מהמחתרת, ואתם תעמידו פני אוהבים. אז לא יחשדו בך". הם העמידו פני אוהבים, אך בסופו של דבר התחתנו וצמח ביניהם רומן מופלא. היא נפטרה בגיל שמונים ומשהו, וחמישה ימים לאחר מכן הוא מת מצער. הוא היה מאוהב בה עד זקנה ושיבה. אך לצערנו, אנשים רבים נופלים בנפילתו של אדם הראשון והופכים לכפויי טובה. עלינו להיזהר מכך מאוד.

**הכרת הטובה כבסיס לבריאות הנפש ** בצרפת חי פסיכיאטר גדול בשם הנרי ברוך (Henri Baruk). הוא כיהן הפסיכיאטר הראשי של בית החולים לחולי נפש הגדול ביותר בצרפת, שנקרא שרנטון (Charenton). הוא הבחין בעוולות שנעשו שם, כאשר חולים קלים הושמו במחלקות קשות או שאנשים בריאים נכלאו שם שלא בצדק. הוא החליט לקבוע קריטריונים מדעיים למדידת טירוף, והכין דף שאלות העוסק כולו בהכרת טובה. לפי שיטתו, מי שאין לו כלל הכרת טובה הוא חולה נפש חמור. מי שיש לו הכרת טובה הוא כמעט בריא ויכול להשתחרר. הכרת הטובה היא המדד לשפיות.

אדם הראשון עשה טעות נוספת כאשר אכל מעץ הדעת טוב ורע. הנחש פיתה אותו ואמר: תאכלו מעץ הדעת טוב ורע, "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בראשית ג ה). המחשבה הייתה: אני לא צריך את אלוהים שיגיד לי מה טוב ומה רע, אני כבר אדם גדול ויכול להחליט לבד. זו טעות. אין לאדם "עצמאות מוסרית". אתה לא מחליט מה טוב ומה רע. נקודה. זוהי מחלה של המין האנושי כולו, המכונה כיום פוסט-מודרניזם. אדם שואל: "מה רע בזה שאני מסתובב עם בחורה לפני החתונה?" הוא חושב שאם התורה אוסרת זאת, היא "פרימיטיבית". אני אומר לו: אני מודרני מאדם הראשון, ואתה פרימיטיבי מלפני אדם הראשון. לפני אדם הראשון, לא היה טוב ורע, ואדם עשה כל מה שרצה. אך האמת היא שריבונו של עולם הוא המחליט. המציאות המוסרית היא מורכבת ומסובכת מכדי שהאדם, עם שכלו המוגבל, יכריע בה לבדו. דרושה כאן ענווה.

**המעלה של היות "בן אדם " ** אנו יכולים ללמוד רבות מאדם הראשון, אך יש לנו מודל טוב יותר – אברהם אבינו. עם זאת, בתפילה אנו אומרים: "לעולם יהא אדם ירא שמים". קודם כל היה "בן אדם". המליצה הזו חשובה מאוד. אפילו בשירי המחאה של בוב דילן (Zimmerman) מופיעה השאלה: "How many roads must a man walk down before you call him a man?" (כמה דרכים אדם צריך ללכת עד שאתה קורא לו בן אדם). התשובה שלו היא: "The answer is blowing in the wind" (התשובה מרחפת ברוח).

הצורך להיות "בן אדם" הוא בסיסי. כאשר בתי הייתה בת תשע, למדה בבית ספר תורני מאוד, אך כששאלתי אותה איזו מורה היא הכי מעריכה, היא הצביעה על המורה לאנגלית, שהייתה המורה החילונית היחידה בצוות. כששאלתי למה, היא ענתה בפשטות: "היא בן אדם". כשסיפרתי זאת לצוות של כמאה מחנכים, הם הורידו את ראשם כי ידעו שזה נכון. קודם כל צריך להיות בן אדם. על נח נאמר: "איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך נח" (בראשית ו, ט). הרב שמשון רפאל הירש מדגיש את המילה "איש" – קודם כל הוא היה בן אדם, ורק אחר כך נבנו הקומות הנוספות. לקח לאנושות אלפיים ארבעים ושמונה שנים עד שהופיע עם שמסוגל להיות "בן אדם". אדם הראשון היה כזה, אך קין כבר לא. בסוף הגיעו למצב של מבול, כי איש לא היה "בן אדם", חוץ מנח ואשתו נעמה, שהייתה בתו של קין ובכל זאת הצליחה להיות "בן אדם".

בדור המבול נאמר: "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו, ב). זהו פרא אדם – אדם שרואה אישה ולוקח אותה בכוח. ה"אלוהים" המוזכרים שם הם השופטים והחזקים שהשתמשו בכוחם לרעה. רק אברהם, יצחק ויעקב הצליחו להקים עם של בני אדם. האם תמיד היינו בני אדם? לא. בחורבן בית ראשון ושני נכשלנו בכך. בבית שני היו תורה, מצוות וגמילות חסדים, אך הייתה שנאת חינם (יומא ט ב) – לא היו בני אדם.

שאלה: כל כך הרבה זמן אדם צריך להשקיע כדי להיות בן אדם, ואיך הוא יכול להתקדם לשלב של תורה ויראת שמים? תשובה: זה נכון, זו עבודה קשה. לכן מלמדים ילד מגיל אפס להיות בן אדם. אך זה לא אומר שבינתיים הוא לא מקיים מצוות, אלא שהוא יודע שעליו לעבוד על עצמו להיות בן אדם. ואיפה מתחילים להיות בן אדם? קודם כל בבית. במשפחה, עם ההורים, ועם האחים והאחיות.

להיות בן אדם

מעשה בתלמיד במכינה קדם-צבאית אחת, במשך חודשים ארוכים לא למד כלל. חודש אלול עבר עליו בבטלה, וכך גם חודשי תשרי, חשוון וכסלו. הוא התבטל לאורך כל הימים. כשהגיע חג החנוכה, החליטו ראש המכינה והר"מ שלו כי הגיעו מים עד נפש. הם ניגשו אליו ואמרו לו: "אנחנו רוצים לדבר איתך". השיב להם התלמיד: "יצא טוב, גם אני רציתי לדבר איתכם". "טוב,דבר קודם". פתח התלמיד ואמר להם: "ראו... רציתי לומר לכם תודה. לפני שבאתי למכינה, לא הייתי בן אדם. הייתי מכה את האחים הקטנים שלי. הייתי מלכלך את הבית. לא הייתי שוטף כלים. לפעמים הייתי אפילו מרביץ לאמא שלי ומקלל אותם. מאז שאני במכינה, אני שוטף כלים, אני עוזר לאחים והאחיות שלי, אני מדבר יפה. אז רציתי לומר לכם תודה מכל הלב. ומה אתם רציתם לומר לי?". כששמעו זאת המחנכים, נאלמו דום והשיבו: "לא,... שום דבר... התבלבלנו, שום דבר. "

זהו סיפור אמיתי. תופעות דומות קורות בכל מקום. אותו תלמיד למד במכינה את הדבר החשוב ביותר: להיות בן אדם. זוהי המטרה המרכזית של כל מוסד חינוכי, בין אם מדובר במכינה, בישיבה או בבית הספר – קודם כל להיות בן אדם.