מדינתנו לאן?

אנשים רבים מתבוננים במדינתנו ברגשות מעורבים, בשמחה ובעצב גם יחד. הזמן חולף, ועולה השאלה: האם אנו מתקדמים או שמא נשחקים? יש החוששים כי התחלנו בדברים גדולים וירדנו לעיסוק בדברים קטנים. אך האמת היא שיש לדון לכף זכות. עלינו לדון לכף זכות את הפרט, את הכלל, את האומה ואת המדינה כולה; לראות את הבזקי האור ואת הברקים המוסריים, להתמקד בצד הטוב ולתת אמון. מי שאינו מבין את המתרחש במדינה, אינו מבין את עצמו. האמון הזה אינו טיפשי, עיוור או חסר דעת; אין הוא מתעלם מהחסרונות, מהבעיות, מהמומים ומהנפילות. הוא מכיר במורכבות העצומה של המציאות, אך יודע כי הכוחות הטובים חזקים יותר, גם אם הם זקוקים לזמן כדי לצאת אל הפועל.

דברים אינם מופיעים על ידי הברקה פתאומית וגמורה הכוללת את הכל, אלא הגאולה מתקדמת קמעה קמעה, לאט לאט. לכן נדרש אמון. האידיאל הגדול של שיבת ציון, בניין הארץ והגאולה טרם הושלם, אך אנו בתנועה מתמדת קדימה. יש לרחם על אלו שאינם רואים זאת, על אלו שרוחם מרה עליהם. מרירות היא דבר נורא. ודאי שיש משברים בדרך, אך עלינו לפעול ולהאמין שהמאמץ שלנו מקדם אותנו. שום דבר אינו אבוד וישנה תקווה מוחלטת, אך היא דורשת סבלנות, אמון ואמונה. עלינו לעבוד בתוכנו, להרבות אמונה ולהרבות אהבה בין כולנו.

אומץ ואמונה

הקמת המדינה וכל מהלכי הציונות הם ביטוי לאומץ עצום ולאמון כביר בעצמנו. עשינו דברים גדולים כל כך, עד שמי שמתבונן בכל מה שפעלנו רואה שמש אדירה הזורחת במרחב. כמובן, יש משברים בדרך, אך אסור לומר: "הנה חלמנו ולא הגענו". עלינו לומר: "חלמנו - ונגיע". השאיפה שלנו נעלה מכל מה שיש כרגע, ואין זו גאווה אלא אמונה. נדרש אומץ מוסרי וישרות מוסרית כדי להתרומם, ולא לתת לכוח הכבידה המוסרי וההיסטורי למשוך אותנו כלפי מטה. עלינו לראות את כל הדברים הגדולים שבהם התקדמנו. ודאי שיש לנו טעויות, ומותר שיהיו טעויות, אך אסור ללעוג למה שיש, להיות עיוור או לדבר על עתיד שחור.

התהליך דומה לזרע קטן ההופך לשתיל ומוסיף לצמוח בהתמדה. נדרשת סבלנות. עצם הצמיחה מוכיחה כי אין זה חלום שווא, אלא זהו חלום אמיתי. יש בעולם עמים שרואים את חלומנו ותוקפים אותנו, לוחמים נגדנו ושוללים את הטוב שאנו עושים, אך אנו מנצחים וננצח. זה קשה, אך לא בלתי אפשרי. גם אם יש בנו נקודות חולות, אנו נתרפא. יש לנו אומץ. אומץ פירושו התלהבות ורצון למשוך קדימה. אומץ הוא החוכמה להבין שדברים מתקדמים לאט, והוא האומץ לחיות כולנו יחד באהבה, אחווה, שלום ורעות. אומץ הוא ללמוד אמונה ולהתעמק בה, להתגבר על הקשיים ועל הנפילות ולהמשיך למשוך קדימה. אומץ הוא לראות את האמת, לומר את האמת, ולמשוך אותה תמיד כלפי מעלה.

ב.

תהליך של גאולה

במציאות ימינו, אור וחושך משמשים בערבוביה. מצד אחד, קיימות אידיאולוגיות זרות, מושחתות ומקולקלות החודרות לאוניברסיטה, לכנסת, לצבא ולחינוך. אלו גורמות נזק לאומי וצבאי, ואף מגיעות לכדי פשע לאומי, וזאת לצד קלקולים דומים במערכת המשפט. אך מן הצד השני, אנו עדים לצמיחה גדולה; הארץ צומחת והתורה צומחת. אנו מצויים בתהליך גאולה של אל-חזור. אמנם ישנן עליות וירידות, אך המגמה הכללית היא תמיד של עלייה. מה שמתרחש כאן, מאז קום המדינה אינו הגיוני ואינו נורמלי במושגים אנושיים, אלא זהו תהליך אלוקי מופלא שאין לו הסבר רציונלי. נאמר: "היינו כחולמים" (תהילים קכו א) "בשוב ד' את שיבת ציון", והחלום הזה אכן מתקיים ומתממש. עלינו להמשיך לתקן ולשנות את הטעון שיפור, אך אין מקום לדאגה – הגאולה היא עובדה קיימת.

תהליך הגאולה הוא, כאמור, תהליך של אל-חזור, וחובה עלינו ללמד דברים אלו לעם ישראל ולחזור עליהם ללא הרף. עלינו להכיר בכך שאנו בעיצומה של גאולה, וכי ריבונו של עולם פועל דרכנו ומתוכנו. נכון שישנן חולשות ואידיאולוגיות מקולקלות, אך מנגד ישנה מסירות נפש אדירה בצבא. מסירות נפש זו, היא גילוי של הכוחות הרוחניים הפנימיים ביותר של האומה. לעיתים, גם מי שמוסר את נפשו אינו יודע להסביר מדוע הוא עושה זאת, אך המעשה עצמו מעורר כוחות פנימיים למען עם ישראל והיהדות. הצבא הוא הכלי שדרכו מתעוררים הדברים הללו.

מסירות נפש וכלליות

במלחמת יום הכיפורים פורסם ראיון עם קצין שנקרא לשירות מילואים. הוא סיפר כי בתחילה הדבר עורר בו עצבנות, אך אז חל בו שינוי פנימי: אני יושב על התיק שלי, מעוצבן, ופתאום אני מרגיש שאני נעשה יותר ויותר כללי. המלחמה הופכת אותנו לאנשים כלליים. הכל נובע מדחף פנימי אלוקי, שבלעדיו לא היה בניין ארץ ישראל, לא הייתה עלייה, לא הקמת המדינה ולא המלחמות הגדולות שניהלנו – ממלחמת השחרור, דרך ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים.

הציבור החרדי אמנם אינם שותפים כרגע בתהליכים אלו, אך בעתיד הוא יהיה חלק מהם. יש להם מסירות נפש מסוג אחר – מסירות נפש לתורה. הם עמלים עליה יומם ולילה, לעיתים בתנאי עוני קשים, וזוהי מסירות נפש גדולה. שינוי אמיתי לא יושג בכוח; החרדים לא יהפכו לציונים בכוח, והציונים לא יהפכו לחרדים בכוח. בסופו של תהליך, בעזרת ד', כולם יתאחדו. נבנתה כאן מדינה, ובמקביל בנו החרדים אימפריה של תורה. יחד נלך ונתגבר.