רמב"ם וקבלה

הרב שלמה אבינר רמב " ם וקבלה שאלה : האם הרמב"ם היה גדול בפנימיות התורה כמו המקובלים? ראיתי תלמידי חכמים שאומרים שהיה מקובל גדול, ולעומת זאת ראיתי שאומרים שבהשוואה לקבלה דבריו אינם עמוקים.

תשובה : שני הדברים נכונים. בעל התניא כתב: הרמב"ם היה מקובל גדול. כמובן בעל התניא יודע על מה הוא מדבר, הרי הוא מקובל. מנגד, כתב הרדב"ז: לא בלשונות של קבלה. הרמב"ם לא השתמש בלשונות של קבלה, אלא דיבר בלשונות פילוסופיים. רעיונות של קבלה גם היו לו, אבל בלשון שלו, לא בלשון של המקובלים. באיגרת אחת מרן הרב קוק אומר על הרעיון הזה, שבעלי ההשכלה והבירור השכלי ובעלי הרזים, אמרו אותו דבר במילים שונות. גם בספר 'אורות הקודש' (חלק א) מוסבר כי הרמב"ם היה אדם כל כך עליון וקדוש ונשגב, שזכה דרך השכל, דרך הניתוח ההגיוני הרציונלי, לסודות הקבלה. אף על פי שכתוב ב'מגדל עוז', שבסוף ימיו הוא מצא ספר קבלה ולמד ועשה תשובה, ואמר שאם היה יודע את זה מראש לא היה כותב את 'מורה נבוכים' וכו' – התשובה היא שדבר זה לא היה ולא נברא. אין שום תיעוד לדבר הזה, לא אצלו, לא אצל התלמידים, כלום. אלא שב'מגדל עוז' סיפרו לו דבר אז הוא רשם, ולא היו לו כלים לבדוק. אם מעיינים בתחילת הלכות יסודי התורה, רואים שהרמב"ם כיוון להרבה סודות של חכמת הקבלה, אך להרבה סודות הוא לא כיוון, כי הוא לא היה בדרגת רבי שמעון בר יוחאי.

הצורך בהכנה שכלית לקבלה

מדוע דברי רבי שמעון בר יוחאי לא הגיעו אליו? כי הקדוש ברוך הוא לא רצה. הקדוש ברוך הוא רוצה שכל דבר יתגלה בזמנו. ניתן להעלות השערה מדוע הקדוש ברוך הוא לא רצה: כי הוא רצה שההשכלה הרציונלית תיכנס לעולם, אחרת ישתגעו כולם. קודם צריך אדם ללמוד לחשוב בצורה הגיונית, וכאשר הוא חושב בצורה הגיונית, יוכל ללמוד קבלה. מי שלא חושב בצורה הגיונית ולומד קבלה, הדבר מביא לקטסטרופות שאי אפשר לתאר, כפי שקרה בעבר וקורה עד היום. דוגמה לכך היא שבתאי צבי שר"י. היו לו שלושה מיליון חסידים שהאמינו לשטויות שאמר, כולל תלמידי חכמים שכתבו זאת בספריהם, ובמהדורות החדשות כמובן השמיטו זאת. הם נפלו בפח מהשטויות שלו. אצל שבתאי צבי הייתה שחיתות בעריות, ורבי צדוק הכהן מלובלין כותב שהדבר נבע מכך שבקבלה מדובר על מושג ה"זיווג", "זיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה", והוא השליך זאת על זיווגים גשמיים. לכן הקדוש ברוך הוא רצה להסתיר את ספר הזוהר. הדבר לא היה קשה, שכן היו כתבי יד מועטים ויקרים מאוד, ובשל הפוגרומים שעשו הגויים נעלמו העותקים.

כך היה עד שרבי משה די ליאון, תלמידו של הרמב"ן, מצא עותק אחד, קנה אותו, העתיק והביא לנו את ספר הזוהר. יש הטוענים כי רבי משה די ליאון עצמו המציא את הכל, וזאת משום שלפני כן הספר לא היה גלוי, אך אנו אומרים שהספר נגנז. יש המביאים עדות מאלמנתו שאמרה שהוא כתב את הכל ותלה זאת ברשב"י, אך אלו עדויות חלשות מאוד; אולי היא כעסה עליו או שהדבר נאמר כבדיחה. רבי משה די ליאון אכן ערך את הספר והכניס בו חלוקה לפי פרשיות השבוע, אך הוא לא המקור. אני מכיר אדם שטוען על הספר שיחות הרב צבי יהודה שאני המצאתי את הדברים, אך אין שם מילה אחת משלי, וברוך השם אספנו 1300 הקלטות שניתן לבדוק בהן. המעורבות שלי היא בעריכה בלבד.

ישנן הוכחות שרבי משה די ליאון אינו המחבר: ראשית, הוא כתב ספרי קבלה משלו והם אינם מגיעים לעומק של ספר הזוהר. שנית, בספריו הוא מפרש דברים מהזוהר בצורה הפוכה, ואם הוא היה הכותב לא היה טועה בהבנתם. שלישית, האם ניתן "לעבוד" על האר"י ז"ל שהיה בעל רוח הקודש? הוא ראה בבירור שהספר הוא מרשב"י. הרב אשלג כותב שאם היו מראים לנו את ספר הזוהר ושואלים מי כתבו, היינו אומרים שזהו אליהו הנביא או רשב"י. ואם יתברר שרבי משה די ליאון כתבו, הרי שיתברר שהוא היה בדרגת אליהו הנביא, ואז מה זה משנה מי כתב? אלו דברים עליונים ונשגבים. אנו דנים את הדברים מצד האמור ולא מצד האומר. כך גם לגבי ספר 'קול התור' – יש ויכוח אם תלמידי הגר"א כתבו אותו או שהומצא מאוחר יותר, אך מה זה אכפת? כל מה שיש שם אלו דברים נכונים.

זיופים וסמכות תורנית

ישנו ספר בשם שו"ת 'בשמים ראש', שהוציא תלמיד חכם מברלין בשם הרב לוין, בטענה שמצא כתב יד חדש של הרא"ש. התעורר ויכוח אם זהו אכן הרא"ש, ובאמת התברר שהוא המציא את הכל. הוא היה תלמיד חכם גדול מאוד שהצליח לכתוב בסגנון הרא"ש בלי שייכשלו בכך, ואף גדולים טעו בזה, כולל הרב חנוך הכהן אהרנטרוי. יכול להיות שהכניס שם כמה תשובות אמיתיות של הרא"ש, אך יש שם דברים שאינם נכונים בעליל. למשל, הוא כותב על "יהרג ובל יעבור" שדין זה לא שייך בימינו כי אין סנהדרין, וזהו דבר שאין לו קשר למציאות. או שהוא אומר שאם מצווה היא קשה לאדם הוא פטור ממנה, ולומד זאת מכך ש"מצטער פטור מן הסוכה". אך שם הפטור הוא משום שכתוב "תשבו כעין תדורו", ואין ללמוד מכך לכל המצוות כולן. דברים אלו היו סימפטיים למשכילים בברלין, אך הם אינם נכונים. בשו"ת 'בשמים ראש' מתייחסים לכתוב ולא לכותב; אם הדבר נכון מקבלים אותו, ואם לאו – לא. אך אם זה היה הרא"ש, היינו מתייחסים לדברים ביראה ובחרדה גם אם לא היינו מבינים. אותו דבר לגבי ספר הזוהר – אנו מתייחסים לכתוב, אך ברור שזהו רשב"י.

שאלה : מה שנקרא שו"ת הרא"ש, זה לא הרא"ש כתב?

תשובה : זה מה שאמרתי. יש 'בשמים ראש' ויש שו"ת הרא"ש. הספר 'בשמים ראש' טוען שהוא שו"ת הרא"ש. הרב לוין מברלין היה בנו של תלמיד חכם גדול, והיה גם תלמיד חכם אחר שחיבר ירושלמי על סדר קדשים. הרי אין לנו ירושלמי על קדשים, והוא טען שמצא כתב יד והדפיסו. זהו זיוף, אך כנראה הוא היה מוכשר מאוד כדי להצליח לזייף ירושלמי. ישנם זיופים, לצערנו, ועלינו לדעת להבחין ביניהם.

שאלה : מה האינטרס של תלמידי חכמים לזייף דברים בשם הרא"ש?

תשובה : האינטרס ברור. הזייפן כותב שאדם פטור ממצווה המצערת אותו. קל להבין מדוע היה חשוב לכתוב דברים כאלה עבור המשכילים בברלין. המשכיל הממוצע אמנם מקיים מצוות, גם קשות, אך הוא מחפש מעט "רפורמה" או "קונסרבטיביות", מעט שכל חיצוני. הוא רוצה לומר: "מצווה קשה אז פטור". או למשל לטעון לגבי הדין של "יהרג ובל יעבור" שבימינו אינו תקף כי בימינו אין סנהדרין. כמובן שאין שום קשר בין קיומה של סנהדרין לבין הדין של "יהרג ובל יעבור", אך זהו הניסיון לעקוף את ההלכה הצרופה.

שאלה : האם מי שעשה זאת הוא רשע?

תשובה : אין הכרח לומר שהוא רשע. זו טעות לוגית של שלילת האמצע, כאילו אדם חייב להיות או "רשע הדור" או "צדיק הדור". ייתכן שהוא רצה שהתורה והמצוות יהיו קלי קלות, אולי אפילו מתוך כוונה לשם שמיים. הוא הבין שאם יאמר ליהודי גרמניה שעליהם לקיים את כל המצוות כמאמרן, הם לא יקיימו דבר. לכן הוא הציע "הנחות". בימינו אנו מכנים זאת "דתי רצף" או "דתי לפי דעתי". אדם כזה שומר שבת, אך משתמש בטלפון סלולרי בטענה שזה אינו נחשב מלאכה. הוא הולך לבית הכנסת, עורך סעודת שבת, אך משתמש בטלפון. ישנם רבים כאלה, דתיים למחצה, לשליש ולרביע.

הגישה הספרדית והאשכנזית

בעבר, גישה זו אפיינה חלק מהציבור הספרדי, בניגוד לאשכנזים שדגלו בגישת "הכל או כלום". אצל האשכנזים, או שאתה מקיים את כל המצוות או שאתה נחשב כופר רשע. אצל הספרדים בצפון אפריקה המציאות הייתה שונה; אדם הולך לבית הכנסת ואחר כך יוצא לעבודתו, ואף היו מניינים מוקדמים במיוחד לצורך כך. גם בארץ ניתן לראות יהודי ספרדי שהולך לבית הכנסת, עולה על רכבו ונוסע לים, ושם הוא פורס מפה ועורך קידוש. אשכנזי שרואה זאת עלול להיות על סף התקף לב, כי אצלו אין מצב ביניים. הספרדים לא לוקחים את הדברים כל כך קשה, מה שמכונה "חליווה", שפירושו רכות. כיום, כארבעים אחוזים מעם ישראל מתנהגים כך, בדומה לספרדים של פעם. הם מקיימים מצוות באופן חלקי, ללא לחץ, בבחינת "חליווה". ודאי שגישה זו עדיפה על פני מצב של "לא כלום".

יתרה מכך, ישנו הבדל מהותי בין הכופרים האשכנזים לבין אלו הנוקטים בגישת ה"חליווה". הכופרים האשכנזים באו להוכיח שכל התורה שקר וכזב, ולכן אין להם דרך חזרה. לעומתם, אלו הנוקטים בגישה הרכה מאמינים בתורה ובכל הקדוש לנו, אלא שהם לוקחים את הדברים ברכות. לכן, הם יכולים לחזור בתשובה בקלות רבה יותר. מי שהוא אשכנזי יכול להישאר כזה בדיעבד, הוא אינו חייב לאמץ את גישת ה"חליווה", שמשמעותה רכות ופשטות.

נחזור לעניין הזיוף. ייתכן שהזייפן רצה שגם יהודי גרמניה יתקרבו ליהדות על ידי גישה רכה יותר, מעין "חליווה" בגרמנית. באותה תקופה הרפורמים והקונסרבטיבים ניסו לקרב את הציבור בדרכיהם, והוא ביקש להציע חלופה שנראית כנאמנה לתורה אך מקלה ביישומה. הוא ניסה למצוא לכך מקורות הלכתיים, כגון ההלכה שקובעת כי מצטער פטור מן הסוכה (סוכה כה ב), ולהשליך ממנה על תחומים נוספים כדי לומר שכל דבר המצער את האדם פוטר אותו מן המצווה.