ענווה

הרב שלמה אבינר ענווה

יש להבחין בין ענווה לבין הקטנה עצמית. קיימים שני סוגי ענווה: ענווה כלפי הבריות וענווה כלפי ד'. מעשה בילד קטן שהלך ברחוב ובכה כי קיבל ציון אפס בחשבון. הוא חש שחייו נהרסו כי אינו מבין דבר. אדם זקן פגש אותו, הרגיעו והציע לו לבוא לביתו כדי שיסביר לו את החומר. בכל יום, בצאתו מבית הספר, נכנס הילד לביתו של הזקן וזה הסביר לו את שיעורי הבית. כאשר הוריו גילו זאת, הם נבהלו ואסרו עליו ללכת עם אנשים זרים שאין לדעת מה כוונתם. למחרת הם ארבו לילד בצאתו מבית הספר, וראו שהאיש הזקן המלמד אותו הוא לא אחר מאשר אלברט איינשטיין. זוהי ענווה כלפי הבריות. איינשטיין לא חשב שזה מתחת לכבודו להסביר לילד קטן חשבון של כיתה א'. הוא היה מוכן לעזור, התייחס יפה ולא התנשא. הוא לא שאל ביהירות: "מי אתה שתשאל אותי מה השעה?", אלא נהג בפשטות עם כל אדם.

הסוג השני הוא ענווה כלפי ד'. לאדם יש מעלות, אך הוא מבין שהן אינן שלו אלא מתנה מאת ד'. דוד המלך, בסוף ספר דברי הימים, אסף אוצרות אדירים לבניין בית המקדש ואמר: "הכל ממך, ומידך נתנו לך" (דברי הימים א כט יד). הכל מגיע מריבונו של עולם. אם אדם מוכשר ברפואה, זה ממנו. גם כוח המאמץ וההתמדה הם ממנו. כפי שמבואר בספר 'הכוזרי', הכל ממנו ולא ממנו – כלומר, הכל מאת ד'. אדם צריך לדעת שהוא שווה. כל אדם על פני כדור הארץ הוא בעל ערך, שכן אם לא היה שווה, ד' לא היה בורא אותו. לכל אחד יש מעלות, כישרונות וניסיונות ייחודיים שאין לאף אחד אחר, ועל כן "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". אך יחד עם זאת, יש לזכור שכל הערך הזה, בין אם הוא מעט ובין אם הוא הרבה, מקורו בריבונו של עולם, כי "ממך הכל, ומידך נתנו לך". הדבר דומה לאמא שקנתה עגבניות והניחה במקרר. בנה הקטן לוקח עגבנייה, עוטף אותה בנייר מתנה ומגיש לה: "אמא, מתנה". האם מתרגשת ובוכה, אף על פי שהיא זו שקנתה את העגבנייה. לילד אין משלו כלום, וגם מה שאנו נותנים לקדוש ברוך הוא – ממנו הוא.

ביטול עצמי מול הכרת הערך

אברהם אבינו אמר: "אנוכי עפר ואפר" (בראשית יח כז). וכי הוא לא ידע מה הוא שווה? אלא שהבין שהכל מאת ד'. משה רבנו אמר: "ונחנו מה" (שמות טז ח), ועליו נאמר: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג). משה רבנו הרגיש "זיפת". חז"ל מסבירים עד כמה הרגיש שפל דרך השוואה לשלושה סוגי אנשים שחשים שפלות גדולה, כמו מי שסובל מצרעת קשה ומתפשטת, ומשה הרגיש שפל וקטן אף יותר מכולם. דוד המלך הרחיק לכת עוד יותר ואמר: "אנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם" (תהילים כב ז). הוא הרגיש שהוא חרפת המין האנושי והביזיון של עם ישראל. למרות זאת, הוא ידע שהוא שווה, הרי הוא מלך, אך בפני ד' הוא הרגיש קטן. החברה המודרנית מדגישה שאדם צריך להעריך את עצמו ולהכיר בערך עצמו, אך באמת אין צורך בזה. אם אדם יודע שיש לו כישרון, עליו פשוט להשתמש בכישרון הזה כדי לעבוד את ד'.