האמונה והרגש

האמונה והרגש הרב שלמה אבינר שאלה : כיצד יש להתמודד עם תקופה שבה אדם חפץ להאמין, אך אינו מצליח להרגיש את האמונה? וכן, כיצד ניתן לדעת אם אהבה היא נכונה, או כיצד יש להעריך מידות כגון ענווה, כאשר הכל נראה כתלוי בהרגשה בלבד?

תשובה : כל השאלות הללו נסובות סביב עולם הרגש, אך התשובה עליהן היא אחת: אם אינך מרגיש – אל תרגיש. אין בכך כל רע וזהו אינו סוף העולם. אין חובה להרגיש בכל רגע. חתנו של מרן הרב קוק כתב לו פעם: "אני לומד תורה, אני לא מרגיש התעלות". השיב לו הרב קוק: "גם אני לא". בזה נחתם הנושא. הרב הוסיף ואמר לו שסוף ההרגשה לבוא, והמשיל זאת לאם האומרת לילדה לאכול כדי שיגדל. הילד אוכל ומביט בראי, אך אינו רואה שהוא גדל באותו רגע. הצמיחה לוקחת זמן. הרגש אינו יכול לשמש קנה מידה לערכם של דברים.

אהבה רומנטית היא רגש, אך אין חובה להרגיש אותה תמיד, והרגש אף עלול להטעות. יש הטוענים: "אני מרגיש אמונה נוצרית". הנוצרים הם אמנם מומחים בבניית עולם של רגשות וחוויה, אך אין בכך אמת. הם בונים כנסיות מפוארות, ארכיטקטורה מופלאה וציורי תקרה שנדרשות עשרות שנים להשלימם. יש שם עוגב עצום, מקהלות שרות יפה וכמרים לבושים בבגדים מפוארים, מעין אפוד מוזהב. כל זה יוצר הרגשה חזקה. נותנים לאדם לאכול חתיכת מצה קטנה והוא משוכנע שהוא אוכל את בשרו של אותו האיש, או שותה טיפת יין ומרגיש שזהו דמו. אך כל הרגש הזה הוא ריק, שהרי בסופו של דבר הם רוצחים – קתולים רוצחים פרוטסטנטים, ושניהם מסכימים לפחות על דבר אחד: לרצוח יהודים. זוהי ה"חוויה" שלהם, אך מה ערכה של חוויה ללא מוסר? אדם יכול להיות מומחה ביצירת חוויות, אך אין בכך כלום.

החובה מול החוויה

עלינו להיזהר מהמרדף אחר החוויה. שירות בצה"ל, למשל, אינו חוויה. כשהייתי שוכב לילה אחר לילה במארב במשך עשר שעות, אני מבטיח לכם שלא הייתה בכך כל חוויה. זהו מצב קשה ומשעמם עד מוות, שבו אסור להירדם כי מי שנרדם עלול לא להתעורר בכלל. אין כאן חוויה, אך חייבים לעשות זאת. כך גם בביקור חולים. חבר מהיישוב שכב בבית החולים לאחר אירוע מוחי, במצב של מוות מוחי ללא תגובה. ביקרתי אותו פעם בשבוע, דיברתי אליו והחזקתי בידו. אני מבטיח לכם שגם כאן לא הייתה כל חוויה, אך הייתי חייב לעשות זאת כי הוא חבר. אם יש הרגשה – מעולה, ואם אין – אין לשים לב לכך.

המבחן הגדול של הרגש הוא בחיי הנישואין. לעיתים הבעל כבר אינו מתרגש, או שהאישה כבר בת חמישים או שישים ואינה "מרגשת" כבעבר. אז מה? מעשה באישה שפניה הושחתו בתאונת דרכים והיו חבושות כולן. כשהורידו את התחבושות נגלו פנים מעוותות שקשה היה להביט בהן. הרופאים הזהירו את בעלה שהוא עלול לרצות להתגרש בגלל המראה, אך כשבא לבקרה אמר לה: "איך את יפה! איך את יפה! זה כל כך הוסיף לך... איזה משהו!". הוא לא היה משועבד לרגש המושפע מן המראה החיצוני.

סיפור דומה אירע בקבוצת וואטסאפ, שם היה אדם שעזר לכולם בטוב לב יוצא דופן – ייעץ היכן לקנות מוצרים, המליץ על רופאים ואף הלווה סכומי כסף גדולים והחזירם. אחד המשתתפים התפעל כל כך מטוב הלב עד שהתאהב בדמות שמאחורי ההודעות. כששאל לשמה, התברר שזו בחורה. הוא הציע לה נישואין והיא הסכימה, אך כשביקש תמונה וראה שפניה מעוותות מתאונת דרכים, קיבל את שוק חייו וביטל את ההצעה. במשך שנה שלמה התייסר במחשבה: "אני נבלה... אני נבלה! הרי זו אותה בחורה, מה זה משנה פנים כאלה או כאלה?". לבסוף החליט להתחתן איתה למרות התנגדות הוריו ולמרות לעג הסובבים. תחת החופה אמרה לו: "יש לי מתנה בשבילך. תמונה שלי מלפני התאונה". המסקנה היא שאסור להיות משועבד לרגש. הראשון שהיה משועבד לרגש היה אדם הראשון, שראה ש"העץ הזה כל כך נחמד... פירות כל כך יפים... כל כך טעימים...", אך זו אינה גישה רצינית. לכן, גם אם לא תמיד מרגישים – אין בכך כל בעיה.