אהבה נכונה

ישנו הבדל יסודי בין עצם הרצון לאהוב אדם לבין הידיעה כיצד לאהוב אותו נכון. קיימים סוגים שונים של אהבה, וכפי שכותב הרמב"ם בפירושו למשנה על דברי התנא " קנה לך חבר " (אבות א ו). הרמב"ם מביא שם חלוקה המבוססת על דברי אריסטו, המגדיר מהו חבר ומהו אהוב.

המדרגה הראשונה היא אהבה המבוססת על הנאה אסתטית, מה שמכונה ביוונית "ארוס". אדם אוהב את חברו כי הוא יפה; יש לו גוף יפה או עיניים יפות. זוהי אהבה שברירית מאוד, שהרי אם היופי ייעלם מחמת זקנה, תאונה או כל סיבה אחרת, האהבה תתפוגג יחד איתו.

המדרגה השנייה היא הריגוש, המכונה ביוונית "פאתוס". אדם מתרגש כשהוא חושב על אהובו, וכפי שאומרים בבדיחותא: "הטבחית מאוהבת, כי האוכל נורא מלוח". היא שקועה במחשבות עליו ומתרגשת. זוהי מדרגה גבוהה יותר מהראשונה, אך גם היא שברירית, שכן הריגוש עלול לחלוף עם הזמן.

המדרגה השלישית היא החברות, "פיליה". זהו קשר עמוק של שותפות. חבר הוא אדם שנמצא שם עבורך תמיד: כשאתה שמח או עצוב, עשיר או עני, כשאתה מתחתן או חלילה מתגרש. גם אם אדם מגיע לבית הסוהר, חברו נמצא שם איתו; הוא אמנם לא מצדיק את מעשיו הרעים, אך הוא נשאר נוכח. כמובן, הדבר הדדי – כשהוא צריך אותי, אני שם. זוהי מדרגה גבוהה שאינה שברירית בקלות, אם כי גם היא עלולה להיסדק אם אחד הצדדים מחליט להפסיק להיות נוכח בשיטת "שמור לי ואשמור לך".

המדרגה הרביעית והעליונה היא ה"אגאפה" – לאהוב את הזולת פשוט כי אתה אוהב אותו. המילה הזו אינה מופיעה אצל אריסטו, אלא חודשה על ידי מתרגמי התנ"ך ליוונית. כשביקשו לתאר את אהבת ד' אלינו, הבינו שאי אפשר להשתמש במושגים כמו "ארוס", "פאתוס" או "פיליה". הם מצאו את המילה "אגאפה" כדי לבטא אהבה ללא חשבון וללא תנאים. הקדוש ברוך הוא אוהב את עמו ישראל בכל מצב – בין אם אנו צדיקים ובין אם אנו רשעים. הוא אמנם מעניש לעיתים, אך הוא אוהב, כפי שאנו מברכים: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר, שבה האדם אינו מרוויח דבר לעצמו, אלא אוהב כי הוא אוהב.

ביטוי מעשי ל"אגאפה" ניתן למצוא בסיפור שסיפרה לי בתי על אשתו של אחד מקרוביי שנפלה ונפצעה קשה מאוד. היא עברה סדרת טיפולים מורכבת, ממיון ועד לשיקום בבית לוינשטיין, וכעת היא זקוקה לטיפול יומיומי. בעלה הפסיק לחלוטין את עבודתו כדי להיות איתה כל הזמן, ואמר: "אני התאום שלה". זוהי אהבה אמיתית, אהבת "אגאפה". סיפור דומה התרחש בקופת חולים, כאשר איש זקן ביקש מהאחות לסיים מהר כי הוא ממהר לבית החולים לסעוד את אשתו שעברה אירוע מוחי לפני שלושים שנה. כששאלה האחות אם היא בכלל מכירה אותו, השיב הזקן: "לא, אבל אני מכיר אותה". כשסיפרתי את הסיפור הזה לקבוצת קשישים, היו שאמרו שהם מבינים זאת היטב כי הם חיים במציאות הזו. זוהי אהבה ללא תנאי.

לעומת זאת, הסוג הראשון של האהבה, ה"ארוס", הוא הנאתי בלבד. כשנסעתי לחוץ לארץ כתבתי מכתבים לסבתי, אך היא ידעה רק יידיש. קניתי ספר ללימוד השפה, ובסוף כל שיעור הופיעה בדיחה. אחת הבדיחות מספרת על אדם שהתייעץ עם חברו לקראת פגישת שידוך, כי חשש שהשיחה תיתקע. החבר הציע לו: "קוידם תדבר על ליבע, אהבה. אחר כך תדבר על משפוחה. ובסוף תדבר פילוסופיה". כשנפגש עם הבחורה, שאל אותה תחילה על "ליבע": "את אוהבת אטריות?". היא השיבה שהיא שונאת אטריות. הוא עבר לנושא השני, "משפוחה": "יש לך אח?". היא השיבה שלא. לבסוף עבר ל"פילוסופיה": "ואם היה לך אח, הוא היה אוהב אטריות?". הבדיחה הזו ממחישה נקודה עמוקה: אדם לא אמור לאהוב את אשתו כפי שהוא אוהב אטריות. כשאדם אומר "אני אוהב דגים", הוא בעצם אוהב את עצמו ואת ההנאה שהדגים מסבים לחיכו. אם היה אוהב את הדגים באמת, היה משאיר אותם בים. אהבה כזו אינה אהבת השני, אלא אהבה עצמית שבה האדם נהנה מסביבת הזולת. לכן, האהבה האמיתית היא ה"אגאפה". אמנם לא ניתן להגיע למדרגה זו מיד, אך ניתן להגיע ל"פיליה", לחברות. איננו שוללים את ה"ארוס" או את ה"פאתוס" – היופי והריגוש הם חשובים וטובים – אך העיקר הוא לבנות קומה של חברות, ומעליה לשאוף לאהבה המוחלטת, ללא תנאי.