שיטת לימוד של הרב ז"ל

יש הטוענים כי בישיבותינו אין לומדים גמרא על פי שיטתו של מרן הרב קוק, אך זו טעות. אנו לומדים בשיטת הרב, כפי שהגדיר אותה בנו, רבנו הרב צבי יהודה: "אל תאמר כל מה שאפשר לומר, אלא רק מה שחייבים לומר". זוהי תמצית השיטה. ניתן להציע הסברים רבים ומגוונים לסוגיית הגמרא או לדברי התוספות, אך הלימוד האמיתי הוא לומר רק את מה שהכרחי, את מה שאי אפשר לומר אחרת. כל מה שנאמר מעבר לכך, מה שניתן לפרש גם בדרכים אחרות, אינו נקרא לימוד אלא חידוד.

כאשר הציעו למרן הרב קוק שרבי שמעון שקופ, בעל ה'שערי יושר', יבוא ללמד בישיבה, הוא סירב. הוא הסביר כי ה'שערי יושר' מבוסס על חידודים, ואין זו דרכה של הישיבה. כמובן שהרב קוק עצמו היה מסוגל לומר חידודים בלא הפסק, מהבוקר ועד הערב, אך הוא לא חפץ בכך. חידודים צריכים להופיע במינון נמוך מאוד, כפי שמוסיפים מעט מלח לאוכל כדי להטעימו, אך הם אינם העיקר. גם שיטת ה'שני דינים' של רבי חיים מבריסק שייכת לעולם החידודים. מי קבע שבכל עניין יש דווקא שני דינים? אולי יש שלושה, או אולי רק קצת דינים? הדרך הנכונה היא ללמוד את מה שחייבים לומר בגמרא, ומה שחייבים לומר מוביל בהכרח אל פסק ההלכה ברמב"ם, בטור וב'שולחן ערוך'. מי שביאר שיטה זו בצורה הבהירה ביותר הוא הגר"א בביאורו על ה'שולחן ערוך', שם הוא מראה כיצד פסק ההלכה נובע מן הגמרא בצורה מוחלטת.

שורש שיטת הפלפול והחידוד

מדוע אם כן עסקו בחידודים? מרן הרב קוק מביא לכך שני הסברים. ההסבר הראשון הוא היסטורי-חברתי: ברוסיה לא קיבלו יהודים לאוניברסיטאות, בין אם מחמת אנטישמיות ובין אם מחמת החשש שהיהודים המוכשרים ישתלטו על המוסדות. הבחור היהודי חפץ בלימודים עמוקים וחכמים, וכיוון שהאוניברסיטה הייתה סגורה בפניו, הוא בא לישיבה. כדי להשאיר אותו בישיבה ולמנוע את עזיבתו, היה צורך לספק לו "מזון" הדומה לזה האוניברסיטאי – פלפולים וחידודים שכליים. ההסבר השני הוא פסיכולוגי: האדם מטבעו אוהב חידודים וחוויה אסתטית. אסתטיקה אינה רק יופי חיצוני של פרח, אלא גם יופי של רעיונות. את הצורך הזה ביופי ובחוויה היה על האדם למלא דרך לימוד האמונה, המעניק הנאה רוחנית מחוש היופי. אולם כיוון שלא למדו אמונה, חיפשו את הסיפוק הזה בחידודים בגמרא. אנו, לעומת זאת, לומדים בשיטת הרב קוק ואיננו חסרים דבר; אנו מוצאים את העומק והיופי במקומם הנכון.

שאלה : מה הבעיה המהותית בשיטת החידודים?

תשובה : הבעיה היא שחידודים אינם מובילים להלכה. הכלל הוא: אל תאמר מה שאפשר לומר, אלא רק מה שחייבים לומר כדי להסביר את הגמרא. הלימוד המוכרח הוא זה שמוביל לרמב"ם ול'שולחן ערוך'.

שאלה : האם החידודים מובילים לשקר?

תשובה : לא מדובר בשקר. כפי שאמרתי, החידוד הוא יפה במינון קטן מאוד, כמו מלח. אך הוא אינו העיקר ואינו משקף את כוונתם המקורית של התנאים והאמוראים. עלינו לחפש את כוונתם האמיתית, והכוונה הזו נמצאת בפירוש המוכרח בדבריהם. אמנם תמיד אפשר לטעות, אך זהו היעד שאליו אנו חותרים.

שאלה : הרי אין פירוש אחד מוכרח, עובדה שיש מחלוקות בין הראשונים?

תשובה : על כך יש "לשבור את הראש". הראשונים לא עסקו בחידודים אלא בחיפוש אחר הפירוש המוכרח. גם אם יש מחלוקת מהו הפירוש המוכרח, עדיין החיפוש הוא אחר האמת ההכרחית ולא אחר התחכמות וחידוד.

שאלה : מה ההבדל בין המצב בעבר, כשאנשים פנו לחידודים כתחליף לאוניברסיטה, לבין המצב כיום?

תשובה : בעבר היו בחורים שרצו ללכת לאוניברסיטה ולא התקבלו, ולכן חיפשו את החוויה האסתטית וההתחכמות בתוך הישיבה. ראשי הישיבות ידעו שאם לא יספקו להם את הצורך הזה, אותם בחורים – שחלקם היו אף אפיקורסים גמורים – יתדרדרו לגמרי ויעזבו את עולם התורה. הם קיבלו אותם בתקווה שיחזרו בתשובה.

שאלה : האם ה"הווא אמינא" בגמרא, שאינה מגיעה בסופו של דבר להלכה, נחשבת לחידוד?

תשובה : ה"הווא אמינא" בגמרא היא אמת גמורה, ולומדים ממנה הלכות רבות. אנו לומדים בצורה שמביאה להלכה, וה"הווא אמינא" היא חלק מהניסיון לברר מהו ההסבר המוכרח. הגמרא מציעה הסבר מסוים, ואז דוחה אותו כי יש הסבר מוכרח יותר. לכן, גם ה"הווא אמינא" אינה חידוד אלא חלק מתהליך החיפוש אחר האמת המוכרחת.