גאווה (תשפ"ה–תשפ"ט)

הרב שלמה אבינר גאווה

יש לברר האם ההשקעה בחיצוניות כדי ליצור רושם ראשוני טוב נחשבת לגאווה. התשובה היא חיובית. גאווה פירושה הרצון להיות חשוב ומוערך בעיני הבריות. כאשר כל מעייניו של האדם נתונים לנראות שלו, לשאלה מה יאמרו עליו וכיצד מסתכלים עליו, הרי זו גאווה. במצב זה, אין הוא עסוק בעבודת השם או בדבקות בו, אלא רק בשאלה כיצד להיות חשוב בעיני החברה. זוהי הגדרתה המדויקת של הגאווה. אדם כזה הוא למעשה עבד לאחרים, שכן כל פעולה שלו מלווה בחישובים בלתי פוסקים: האם יעריכו אותי על כך? האם הבגד הזה מתאים? האם התסרוקת הזו נכונה? הוא משנה את צורת דיבורו ואת התנהגותו רק כדי לעשות רושם על בני אדם.

בניגוד לכך, אנו מוצאים אצל שאול המלך את התכונה של "נחבא אל הכלים". הוא לא רצה להיות מלך ולא חיפש מעמד או חשיבות, אלא התחבא בין החביות מתוך ענווה: "מה, מי, אני, מה, אני?". רק לאחר שהכריחו אותו, קיבל על עצמו את התפקיד. עלינו להבין כי לרושם ראשוני אין כל חשיבות אמיתית. אדם יכול לעשות רושם כביר וחיצוניותו תהיה מרשימה, אך בפנימיותו הוא עלול להיות נבל. מנגד, ייתכן אדם שאינו עושה כל רושם חיצוני, ובאמת הוא צדיק גדול.

הגבורה שבשוליים

תופעה זו ניכרת היטב בחיי היומיום, וגם בצבא. לעיתים אדם עושה רושם של לוחם עז, אך ברגע האמת של המלחמה מתגלה אצלו תקלה והוא אינו מתפקד. אני זוכר מקרה מתקופת המילואים, כאשר אכלנו יחד עם מחלקה אחרת. היו שם בחורים בעלי הופעה חיצונית מוחצנת, עם בלוריות ושלושה כפתורים פתוחים בחולצה, כאילו פתיחת הכפתורים מעידה על חשיבות מיוחדת. הם דיברו בסגנון מסוים, כגון: "חבוב, תביא מרק". לעומתם, היה שם חייל אחד שקט מאוד, "נחבא אל הכלים". הוא היה פונה בנימוס: "סליחה, אפשר לקבל את המרק?", והיו עונים לו בזלזול: "סליחה סליחה, קח ת'מרק". הוא נחשב למזולזל מאוד בעיניהם, ובזמנו הפנוי היה קורא משניות ומציץ בספרו הקטן.

יום אחד יצאה המחלקה לסיור ונקלעה למארב של האויב. החלו יריות על הזחל"ם וכולם נתקפו בהלה. דווקא אותו חייל קטן ושקט, שהיה מצויד במקלעון כבד, כיוון את נשקו בקור רוח, חיסל את מקור הירי וחזר לשבת בשקט. כשחזרו מהפעילות בלילה, העירו אותי משנתי וסיפרו את המעשה בהתרגשות גדולה. שם התברר לכולם כי זה שנחשב לכלום, למי שמכונה בפי כל "חנון", הוא זה ששווה הרבה באמת, בעוד האחרים שעסוקים רק בעשיית רושם אינם שווים הרבה.

כתבתי חוברת בשם 'ילדת השוליים', העוסקת בדיוק בנקודה זו. אדם יכול להיות איש שוליים שאף אחד לא מבחין בקיומו, ובסופו של דבר הוא זה שעושה מעשים מופלאים. לעומתו, מי שחי רק כדי לעשות רושם, חי בשקר. עלינו להבין את המושג "חנון" כראוי; זהו אדם שאינו נראה חשוב כלפי חוץ ואולי אף זוכה לזלזול, אך בפנימיותו הוא בעל ערך רב, בניגוד למי שכל קיומו מבוסס על מצג שווא חיצוני.