הפער בין השכל לרצון

הפער בין השכל לרצון הרב שלמה אבינר שאלה : כיצד יש להתמודד עם התחושה שאני יודע מה נכון לעשות, אך בפועל קשה לי מאוד לבצע זאת?

תשובה : תחושה זו היא תחושה נפלאה, ויש לשמוח בה. אצל אנשים רציניים תמיד קיים פער בין מה שהאדם מבין בשכלו לבין מה שהוא רוצה ומוציא אל הפועל. לעומתם, אנשים מושחתים מתאימים את השכל לרצון. אדם כזה אינו רוצה, למשל, להפסיק לדבר לשון הרע, אז הוא מספר לעצמו סיפורים שזה בסדר. הוא אינו רוצה להפסיק להיות בעל גאווה, אז הוא טוען: "לא, זה... צריך אישיות". הוא אינו רוצה להפסיק להיות עצלן, אז הוא אומר: "לא, צריך רגיעה בחיים". לכל דבר מושחת אצלו הוא מוצא לגיטימציה, וכך הוא נותר רגוע ושקט ללא נקיפות מצפון. אדם כזה הוא אבוד. על כך נאמר בנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיהו ה, כ). הוא מרמה את עצמו ולכן הוא אבוד, כפי שהיה בחורבן בית ראשון.

אך מי שחש בפער שבין השכל לרצון, יש לו תקווה. הוא מבין שלאט לאט עליו להרים את הרצון. הרמת הרצון אינה מתרחשת ביום אחד. העובדה שאני מבין בשכל שצריך לעשות דבר מה, אינה מעניקה לי מיד את הכוח הנפשי לבצעו. אין כאן קסמים. הדבר דורש זמן, הדרגה ומאבקים. כשם שלא מחסלים את כל האויבים ביום אחד רק כי מבינים שהערבים הם אויבים – זו מלחמה וזה לוקח זמן – כך גם בעבודת המידות. לכן אין להתייאש. אדרבה, יש לשמוח שהשכל אינו משועבד לתאוות שפלות. כעת זו מלחמה, ובמלחמה מנצחים אם רוצים לנצח. ניתן גם לקחת בעלי ברית למאבק הזה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל ב). לימוד התורה נותן כוח, וזהו עניין אישי; אחד לומד חומש, אחד תנ"ך, אחד הלכה, אחד מוסר ואחד אמונה. כל אחד יודע איזה לימוד מעניק לו כוח.

חשיבותה של תחושת האשמה שאלה : כיצד ניתן להפסיק להרגיש אשמה על כל הדברים שעשיתי?

תשובה : אין להפסיק להרגיש אשמה. עלינו להרגיש אשמה. אנו אומרים: "אשמנו, בגדנו, גזלנו" בתפילת שחרית, במנחה, בנוסח הספרדים ובקריאת שמע על המיטה. אדם צריך להרגיש אשמה, אחרת הוא לא יתקן. אמנם זה לא נעים להרגיש אשמה, אך זה נעים מאוד במובן העמוק, שכן זהו סימן שאינני מושחת לגמרי. זהו סימן שיש בי נשמה אלוקית, והנשמה הזאת אינה מוותרת. הפסיכולוגיה הפרוידיאנית טוענת שזה לא בריא להרגיש אשמה, ולכן הם מנסים לשכנע שהכל בסדר, הכל מותר והכל נפלא. כשאומרים להם: "אבל אומרים שזה אסור!", הם משיבים: "לא לא לא, זה שטיפת מוח של החברה, זה לא באמת". בדרך זו האדם נפטר מרגשי אשמה ומדיכאון, אך זהו שקר, כי את הנשמה אי אפשר לרמות.

כאשר אדם פוצע את הנשמה, היא משדרת לו עוגמת נפש, דיכאון ועצבות. ניתן לראות שכמעט כל המינים הם אנשים עצובים. בעבר, כדי לקבל כדור נגד דיכאון היה צורך במרשם רופא, והיום זה נמכר חופשי בבית המרקחת. האדם עצוב כי הוא עושה דברים נגד נשמתו, ולנשמה אי אפשר לספר סיפורים. כפי שאמר רבי נחמן: "מי שטעם יין הונגרי, אותו אי אפשר להטעות". הנשמה טעמה קרבת השם, ולכן אי אפשר להטעות אותה בסיפורים. לכן, ברוך השם שאני מרגיש אשמה, שכן זה מה שנותן לי את הכוח לתקן.

שאלה : בנוגע להרגשת האשמה, אכן חשוב להרגיש אותה כדי שנוכל לבצע את התיקון. אמרת שברגע שאדם פוצע את הנשמה, היא מוסרת לגוף כביכול עוגמת נפש. אך יש היום גם אנשים שכביכול לומדים תורה ומטפלים בנשמה ונותנים לה את האוכל שהיא צריכה, ועדיין מרגישים עוגמת נפש.

תשובה : בוודאי שהם מרגישים עוגמת נפש. אדם יכול להיות בדרגה עשר בתורה, אך הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה בדרגה עשרים, שלושים, אלף או מיליון. לתלמידי חכמים אין מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל" (תהילים פד ח).