להאמין בילדים (מאמר)
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
אמר לי אב אחד: "הילד שלי כזה וכזה וכזה", והוא מנה לפני רשימה ארוכה של טענות.
אמרתי לו: "נכון שהוא בן עשר?".
התפלא: "איך אתה יודע?".
אמרתי לו: "בגיל זה מתנהגים כך".
אמר לי האב: "אין זה מנחם אותי!".
אמרתי לו: "לא באתי לנחם אותך, רק למסור לך מידע".
האב: "תודה על המידע, אבל איך אפשר לתקן את זה?".
אני: "אתה מאמין בתשובה?".
האב: "בוודאי!".
אני: "ובכן, אם אתה יכול לעשות תשובה, בוודאי גם בנך יכול לעשות תשובה".
האב: "אתה אומר לי כל זאת כי זה באמת כך, או מפני שזה כתוב בספרים?".
אני: "מה שכתוב בספרים זו אמת!".
האב: "ובכן, טוב, למעשה מה עלי לעשות כדי ליישרו? הרי אצלו הכל מסובך".
אני: "עליך לדאוג שיהיה לו אמון בעצמו!".
האב: "איך עושים זאת?".
אני: "את האמון שיש לך בו – תבטא כלפי חוץ. הוא כבר ירגיש בכך, ומתוך כך
יבנה בתוכו אמון בעצמו".
האב: "אבל אין לי אמון בו!...".
זהו; אין לאב אמון בבנו. הוא מיואש, וממילא הוא גם משדר יאוש, וכתוצאה מכך גם הילד מיואש בעצמו – מעצמו. הדבר הזה נכון לאו דווקא בגיל עשר, אלא אף בגיל צעיר יותר, כשהילד מתחיל להתפתח, ואף לנו מתפתחות ציפיות ממנו. זה נמשך בגיל בית-הספר, גיל ההתבגרות, והלאה – בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.