אל תגעו בהר ובקצהו (מאמר)
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
אל תגעו בהר ובקצהו
[עיתון מעריב]
הר הבית הוא בעיה הלכתית בלתי פתירה. אסור להיכנס למקום המקדש, והנכנס לשם חייב כרת, גם בימינו שהוא חרב.
איננו יודעים איפה הוא ממוקם על הר הבית. נכתבו מחקרים רבים ותרשימים רבים עם מדידות רבות. זה עצמו מקור הבעיה: אם הכל היה כה בטוח, היה די במדידה אחת. מידי פעם קם חוקר חדש ומבטל את כל החישובים הקודמים. המצב לא השתנה מאז מאה שנה, כאשר גדולי ישראל וגדולי ירושלים הורו לא לעבור את החומה הכל עדיין אפוף בספקות.
אחרי מלחמת ששת הימים התפרסמה מודעה של גדולי ישראל באותו זמן שאסור לעלות. מרן הרב קוק ורבינו הרב צבי יהודה אסרו לעלות, גדולי ישראל פני כן אסרו לעלות, הרבנים הראשיים לישראל אסרו לעלות (כולל הרג"ש גורן הלכה למעשה – 'מעלין בקודש' אב תשס"ג) ואיננו חכמים יותר מהם, ולא צדיקים יותר מהם ולא ציונים יותר מהם.
אחרי מלחמת ששת הימים, הרבנות הראשית דנה בנושא, הועלתה הצעה שהיא לא תחליט אלא תשאיר זאת לכל רב מול קהילתו. אך ההצעה נדחתה: הר הבית אינו הר פרטי של איזה ישוב פרטי אלא הוא הר כלל ישראלי, והממונה להחליט זו הרבנות הראשית.
יוצא שלא רק שאין שום מצוה לעלות להר הבית, אלא גם יש בזה איסור. ואיסור אינו נהפך למצוה.
יתר על כן, אם מבחינה הלכתית אי אפשר להיכנס לשם אנו מבינים שזהו רצון ד'. אין לנו נביאים כדי להודיענו רצון ד', כי עוד ארוכה הדרך עד הר הבית: עוד הרבה מצוות, עוד הרבה חסד, עוד הרבה תורה, עוד הרבה בניין הארץ, עוד הרבה כבוד תלמידי חכמים, עוד הרבה אהבת ישראל, עוד הרבה חינוך, עוד הרבה פתרונות למחוסרי עבודה, לעוד הרבה עניים, לעוד הרבה רעבים... שמא תאמרו: לא מדין מצוה אנו עולים על הר הבית, ולא מדין קדושה אנו עולים להר הבית אלא מדין כיבוש, על זה נאמר: יש כיבוש ויש כיבוש. לא כך כובשים את הר הבית. את כל ארץ ישראל כובש החלוץ עם מסירותו, החייל עם נשקו, המתנחל עם אמונתו – אבל את הר הבית כובשים בדרך אחרת: על ידי השראת השכינה. לפעמים יש הבדלים. ועיין דברי רבינו הגדול הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ו ו) שקדושת ארץ ישראל נקבעת על ידי כיבוש, וקדושת מקום המקדש על ידי שכינה.
אך כל זה אינו נוגע לאמת הנצחית: הר הבית היה שלנו, הר הבית הוא שלנו, הר הבית יהיה שלנו לעד.
- פורסם בשאילת שלמה 323