אין "אנחנו" ו"הם"
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
אין "אנחנו" ו"הם"
אנו שומעים על אנשים שפוסלים את החילוניים או את הדתיים, את השמאל או הימין,את השרים או את הממשלה. כמה עצוב שאחרי אלפיים שנות גלות וחינוך מתוך ייסורים לאהבת ישראל, יש עדיין המדברים כן. אלו דברי שקר והתנשאות!
יש להיזהר מאוד מהכללות, אנו מצויים בעולם-הזה שאין בו שום דבר שלם. יש להבחין בין מי שמחשבותיו רק רע כל היום, איך להרוס את עם-ישראל וארץ-ישראל, לבין מי שכוונותיו טובות והוא רוצה להציל את המדינה אך טועה טעות גדולה בדרכו. מרחק רב קיים בין אדם רשע ומתיוון לבין אדם טוב שטעה בחשבון, כפי שמתבטא מרן הרב קוק, ואם נסביר לו ששתיים ועוד שתיים הן ארבע ולא חמש, הוא יודה לנו מאוד. כשיש טעות בחשבון - הדרך היחידה היא השכנוע, ולא חרפות וגידופים.
עם-ישראל אינו מחולק כך שפלג אחד מושלם וכליל המעלות, והאחר כולו חסרונות. אמנם בזמנים עברו כך היתה המציאות: עובדי עבודה-זרה עשקו דל וביזו את ד', אך בימינו הזכויות מפוזרות באומה, ואפילו על אותם מפלגים עצמם, אנו מלמדים זכות, שאידאליסטים הם ודבריהם יוצאים מלב דואב על עלבון התורה ועלבון הארץ, אך במחילה מכבודם, גם הם טועים בחשבון כאשר הם חותכים בסכין חד בגוף האומה ומתבטאים ב"אנחנו" ו"הם".
מדוע מגיעים אותם אידאליסטים לטעות כה חמורה? התשובה מצויה בשתי המילים "קמעה קמעה". רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק כתב מאמר גדול ויסודי: 'המדינה כהתקיימות חזון הנביאים' (לנתיבות ישראל קצב). הא כיצד? בגלות, בחוץ-לארץ, האומה מתפוררת. בחזרתה לארצה הכל חוזר ונבנה, הכל קם לתחייה. אך עינינו רואות שלא הכל קם לתחייה?! והתשובה לכך – קמעה קמעה. אכן, רוב המאמר מסביר את מושג "קמעה קמעה", את הסבלנות ההיסטורית.
קל להוכיח שזאת המדינה שעליה ניבאו נביאינו: וכי איננו רואים שיבת ציון ובניין הארץ, הקמת המדינה והתחייה הרוחנית? אלא מה? הדברים אינם מתקדמים די מהר! אנו רוצים גאולה במהרה כפי שמזכירים מידי יום בתפילת שמונה-עשרה, אך גם על מה שלא בא במהרה, יש להיות שמח מאוד. יש לשמוח בכל פירור של גאולה. לא ביום אחד ייוולד עם; לא ביום אחד ישוב כל ישראל לארצו; לא ביום אחד יתאהב כל העם ביהודה ושומרון ולא ביום אחד ישמרו כולם שבת ויאכלו כשר.
למציאות אין כנפיים כמו לדמיון. יש להתאזר בסבלנות. לריבונו-של-עולם יש סבלנות רבה. עשרה דורות חיכה מאדם עד נח, ועוד עשרה דורות מנח עד אברהם אבינו (אבות ה ב). בשביל הופעת אברהם אבינו חיכה ד' קרוב לאלפיים שנה. צריך סבלנות!
אבל הסבלנות אינה בטלנות, אלא עשייה תוך התחשבות בקצב העצמי של המציאות. האם לא עשינו כלום?! האם כל מה שיש במדינתנו חסר ערך?! יש לעשות ככל שיכולים, אך בלי לאבד את השמחה, את האופטימיות. צריך להיות שמח בחלקו על כל מה שיש. "אילו פינו מלא שירה כים אין אנו מספיקים להודות" לד' על מה שיש לנו בכל התחומים, גם בתחום התורה. למשל יש ארבעים-וחמישה אלף סטודנטים ושלושים-אלף תלמידי ישיבה, אך גם מבין הסטודנטים, רבים קובעים עיתים לתורה, אם-כן, במדינתנו לומדים תורה או לא?
נכון שיש גם סיבוכים רבים, עוד לא הגענו לגאולה שלמה, אך מי שרואה רק את החושך ולא את האור, הינו כפוי טובה כלפי ריבונו-של-עולם. השמח בחלקו אינו עצלן, הוא מתאמץ. אדרבה, מתוך שמחה בחלקו הריהו חותר לעוד חלקים. "אורח צדיק כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום".
נוסיף אהבת ישראל, נוסיף הבנה שכולנו עם אחד, שמה שמשותף לנו גדול יותר לאין-ערוך ממה שמפריד, שכולנו באותה סירה, כולנו נשמה אחת. חילוקי דעות – כן. חלוקי לבבות – לא. אין זה כה קל אך זהו האתגר.
נלקח משאילת שלמה 169