אחדות בצה"ל - שיקול הלכתי?
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
[מ"באהבה ובאמונה"]
האם האחדות בצה"ל היא שיקול הלכתי?
לנוכח כמה פרשיות של אנשים התוקפים את צה"ל, יש להבין יסוד גדול בהלכות צבא. האחדות בצבא מבוארת בשאילתות רב אחאי גאון קמב בפרוש של הנצי"ב (ס' קמג). מסופר בגמרא בבא בתרא (כא, א-ב) על יואב, שעשה מלחמה באדום במשך חצי שנה והכרית כל זָכָר באדום (מלכים א יא, טז). שאל אותו דוד: למה כל זכר? ומה עם הנקבות? ענה לו יואב: כתוב תמחה את זָכָר עמלק (וכן אדום). אמר לו דוד: לא כתוב זָכָר עמלק, אלא זֵכֶר עמלק. אמר לו יואב: אני למדתי זָכָר ולא זֵכֶר. הלך יואב למלמד שלו ואמר לו: לימדת אותי זָכָר (לפי גירסה אחרת, הוא לימד אותו זֵכֶר, אבל יואב לא הבין נכון. בכל זאת, המורה היה אשם, כי עליו לדאוג שהתלמיד יבין נכון). יואב שלף חרבו להרגו משום "ארור עושה מלאכת ד' רמיה" (ירמיה מח י). אמר המורה: נכון שאני ארור, אבל אין זו סיבה להרוג אותי. ענה יואב: הפסוק ממשיך: "וארור מונע חרבו מדם" (שם). יש שתי דעות בגמרא: אחת שהוא אכן הרג אותו, ואחת שלא הרג אותו. הנצי"ב על השאילתות מסביר שהוא באמת הרג אותו. אבל “וארור מונע חרבו מדם" הוא פסוק בירמיהו שלא פוסקים על פיו?! עונה הנצי"ב: ודאי מורה שטועה - לא הורגים אותו, אבל פה מדובר בהלכות מלחמה. מי שמבלבל בהלכות מלחמה, יכול להיות שכן הורגים אותו, כי בהלכות מלחמה איננו יודעים לאן הדברים יגיעו. המקור הוא מדין בורח מהקרב, שמותר למשטרה הצבאית העומדת מאחורה לשבור רגליו, משום שהוא מחליש את רוח הלוחמים (רמב"ם הלכות מלכים ז ד). הנצי"ב אומר שיש לו דין רודף כלל ישראל. מי שמחליש את הצבא, את הלחימה, את הרמטכ"ל - אין לך רודף כלל ישראל יותר מזה.
על פי זה, הנצי"ב מסביר הרבה סיפורים נבוכים בתנ"ך:
א. כידוע, עכן לקח שלל במלחמה והרגו אותו על כך (יהושע ז). וכי חייל שגונב שלל הורגים אותו? מסביר הנצי"ב: הייתה פה פקודה והוא הפר אותה. הוא החליש את הצבא ולכן אפשר להרוג אותו. אף על פי שלקיחת השלל אינה מכשלה צבאית טהורה, אבל אם יש פקודה לא לקחת, לא לוקחים. ואם אחד לוקח, הסמכות של הצבא נחלשת.
ב. בפרשת פילגש בגבעה (שופטים יט-כא), עם ישראל דרש משבט בנימין למסור לו את הפושעים. הם סירבו, אז הרגו את כל שבט בנימין. יש דיון בראשונים אם צדקו או לא. הנצי"ב סובר שצדקו, כי שבט בנימין מרד בכלל ישראל. כלל ישראל ביקש משבט בנימין לתת, אז היה עליהם לתת, אחרת כל שבט יהיה מדינה לחוד וזה סופו של עם ישראל. וכן לפני המלחמה נגד שבט בנימין, עם ישראל נשבע שמי שלא יבוא למלחמה ייהרג. יבש גלעד לא באו, אז הרגו את כל יבש גלעד על סרבנות גיוס במלחמת אזרחים. הם סירבו לכלל ישראל והחלישו את הצבא, לכן הרגום.
ג. שאול המלך נתן פקודה לא לאכול ביום המלחמה. יהונתן אכל דבש, ושאול דן אותו למוות. האם זו עבירה צבאית טהורה?! לא משנה. הוא עבר על הוראה צבאית. בסוף, העם פדה את יהונתן, אבל שאול היה מוכן להוציא להורג את בנו כי הוא הפר פקודה צבאית.
ד. גדעון העניש קשות את אנשי סוכות כי לא רצו לסייע במלחמה (שופטים ח). אחרת, זה בלתי אפשרי. אם לכל שבט תהיה מיליציה משלו, האויב יהרוס אותנו! הנצי"ב מזהיר שזה יהיה גרוע יותר: אם יהיו מיליציות, שבט זה יכרות ברית עם אויב זה ושבט אחר עם אויב אחר, כמו שבזמן אריסטובולוס והורקנוס, אחד כרת ברית עם היוונים ואחד עם הרומאים. אנחנו נצא קרחים מכאן ומכאן.
כל הדוגמאות האלו, אומר הנצי"ב, הם בגלל מרידה ברמטכ"ל. כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (ג, ח): "כל המורד במלך, יש למלך רשות להרגו. אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא - חייב מיתה. ואם רצה להרגו - יהרג. שנאמר: 'כל איש אשר ימרה את פיך' (יהושע א יח)". הרמב"ם מסביר שהפסוק מדבר על מלך. הנצי"ב מסביר אחרת, שהפסוק מדבר על הרמטכ"ל, שהרי הוא נאמר ליהושע בן נון, שלא היה מלך. אמנם יש מחלוקת אם היה לו דין מלך או לא, אך הנצי"ב סובר כשיטה שהוא לא היה מלך.
אנחנו פוסקים שאם המלך גוזר נגד ההלכה, לא שומעים לו (רמב"ם, הלכות מלכים ג, ט), כמו שכתוב (שם): "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו – יומת", ואחר כך: "רק חזק ואמץ" - בתורה. כלומר, תשמע אל דבריו, רק אם הם על פי התורה. אבל יואב בן צרויה לא סבר כן. הוא סבר, שכל מי שמפר פקודה, בצדק או שלא בצדק, חייב מיתה. לכן הוא הרג את עמשא בן יתר שהפר את פקודת דוד בצדק (שמואל ב כ, ח-י). אח"כ יואב נדון על זה למוות על ידי שלמה המלך (מלכים א ב, לב). הוא סבר, שצריך לציית למלך גם אם הוא אומר שצריך לעשות דבר אסור, כי זה פקוח נפש. אחרת, הוא מחליש את העוצמה של המלך. אבל אנחנו לא פוסקים כן. עבירה היא פקודה בלתי חוקית בעליל, ואין חובת ציות (עיין סנהדרין מט א).
זאת גם הייתה סברתו של יפתח להרוג את בתו. האם באמת יפתח הרג את בתו או שהלכה לגור בהרים? מחלוקת ראשונים. אבל לפי השיטה שהרג את בתו ממש, הרי זה רצח?! תירץ מרן הרב קוק בשו"ת משפט כהן (ס' קמד): יפתח חשב שהבטחה של מלך היא ביהרג ואל יעבור. אם המלך יפר הבטחות, כבר לא נסמוך עליו וכל האומה תיפול. ודאי הוא טעה, כי אפשר לעשות התרת נדרים. הוא טעה, אבל זאת הייתה הסברא שלו. שמירת דבר המלך היא פיקוח נפש של האומה. במקום קלקלתו של יפתח, שם אתה מוצא גדלותו.
לכן, כותב הנצי"ב, אחדות האומה היא פיקוח נפש. מי שמפר את האחדות האומה, לא משנה מה הרקע, יש לו דין רודף. לא אמרנו שכל מי שיפר נהרוג אותו. ודאי צריך שיקול אחראי, רציני ועמוק. הרי גם רודף לא תמיד הורגים. יש במדינה כל מיני אנשים עם כל מיני השקפות ורעיונות. הם יהודים מבולבלים. הם לא אנשים רעים. אך אי אפשר להתחיל לחלק את האומה לשני צבאות או יותר: צבא אחד שיפנה ערבים, צבא אחר שיפנה חרדים, צבא שיפנה שמאלניים, צבא שיפנה ימניים. המון צבאות. לכל צבא יהיה סמל אחר ונצטרך לשאול כל חייל: "אתה מוכן לבצע את המשימה הזאת?". זה בלתי אפשרי. כשיש פקודה, מקיימים וגמרנו.
לא להכניס את הויכוחים הפוליטיים לצה"ל! הוא עסוק בפיקוח נפש של האומה כולה. יש שלוש מאות מיליון אויבים ערבים מסביב, עוד מיליארד וחצי מוסלמים ומיליארד נוצרים שעוזרים להם. אנא השאר את הצבא בצד.
הסופר האנגלי אוסקר וויילד מספר: פעם הייתי במערב הפרוע באמריקה, בבית מרזח עם תגרות. יורים זה על זה, מפילים שולחנות, דוחפים ומכים. הפסנתרן שניגן, תלה שלט: "בבקשה לא לירות על הפסנתרן. הוא עושה כמיטב יכולתו". בתוך האווירה הלא נורמלית, הפסנתרן מנסה להכניס קצת שלווה. הוא לא בעסק, אל תירו עליו. כך גם אל תירו על צה"ל, שלוחם מערב עד בוקר ובכל יום תמיד, ביבשה, באוויר ובים, באהבה ואחווה ושלום ורעות, ובמסירות נפש.
- פורסם בשאילת שלמה 299