אהבת ישראל ופינוי "בית שלום" בחברון (מאמר)
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
יש לנו את דברי מרן הרב קוק מפרשה דומה במאמר "לשבר בת עמי" (מאמרי הראיה 365 366). מרן הרב אמר את דבריו אחרי הפרעה אלימה באסיפה של הרביזיוניסטים. היינו מצפים שעם שיבת ציון, בנין הארץ וכל הנסים והנפלאות שד' עשה ועושה לנו, עם ישראל יתקרב לשמירת המצוות – שבת, כשרות ועוד. אבל לצערנו זה לא ככה. חילול שבת וכל מיני תועבות וגילולים ממלאים את ארצנו מפה לפה. אבל מה לעשות? אנשים עושים מה שהם עושים ואי אפשר לשנות את דעתם בכוח. אם אדם רוצה ללכת אחרי גילולים מה נוכל לעשות? אומר יחזקאל הנביא (כ, לט): "ואתם בית ישראל, כה אמר ד' אלוקים, איש גלוליו לכו עבדו ואחר אם אינכם שמעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם." כלומר - עשו מה שתעשו, אבל אל תחללו את שם ד'.
אותו דבר אומר מרן הרב קוק: אל תחללו את שם ד'. חילול השם זה מלחמת אחים. "אינני יודע מי הוא האשם, טוב יותר לאמור כולנו אשמנו". אבל המצב הזה חייבים להתקן, צריכים להרבות אהבת ישראל. כך לימד אותנו מרן הרב קוק. אנחנו יודעים שהמצב הכללי בעם היושב בציון הוא באמת אהבת ישראל. האהבה פורצת מעל לכל המחיצות ומדלגת מעל לכל החומות. בצבא יש שמאלניים וימניים, דתיים וחילוניים, אשכנזיים וספרדיים, אתיופיים ותימנים, החיים יחד באהבה ואחווה. המדים מפילים הרבה מחיצות. רוב העם מכל הזרמים ומכל השיטות חיים באהבה ואחווה.
הדבר הכי חמור הוא כשלא יכולים להסתדר יחד. חילוקי דעות – מותרים. וויכוחים קשים – מותרים. אבל הרמת יד, בזוי, שנאה – אסורים ( עיין לנתיבות ישראל א קו). האם שכחו שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם? בוודאי שאלה שחטאו בשנאת חינם שכנעו את עצמם שהם היו צודקים, ואמרו שזה שינאת אחים לשם שמים. אבל בסוף הכל נחרב (עיין הקדמת הנצי"ב להעמק דבר).
כשיש מריבות בין יהודים, צריך לבכות. מרן הרב קוק מתחיל את מאמרו באומרו שהוא בוכה. לכן אנחנו בוכים על כך שיהודים לא יכולים לדבר יחד, לברר דברים יחד, להחליט יחד.
העולים לארץ שאלו את זכריה הנביא האם חייבים לצום בט' באב ובשאר הצומות שנוסדו על חורבן הבית. ענה הנביא: הכל יסתדר, זו גאולה. אמנם המצב עדיין קשה, אבל הייפלא מד' דבר? הכל יסתדר, הגאולה התחילה. רק דבר אחד אתם צריכים לשמור: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). זה הכל, אמר ד', השאר אני אעשה. לצערנו, לא מילאנו את חובתנו.
נזכור שהאויבים שלנו זה לא אנחנו. יהודים הם לא אויבים, הם אחים. "את אחי אנכי מבקש" (בראשית לז טז).