אב תוקפני- נזק לילד (מאמר)
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
האב ובנו
האב תוקע מבטו הקשה בעיני בנו, וחוזר על אותה שאלה בלי נשמה: "אתה בא, כן או לא?!" הוא אינו מרים יד, אך הילד מרגיש כל מילה כמו שוט על בשרו.
"אתה בא או לא? תחליט!"
בעיני הילד ניבט פחד של חיה לכודה, בלי מוצא. וכי לאן יברח? לאמו? רחוקה היא מפה. הוא עומד כאן, בודד, מול אביו.
"אתה בא או לא! תחליט ותפסיק לבכות סתם!" הילד בוכה. זו שפתו האינטימית עם עצמו. הוא אינו יודע אם להשיב כן או לא. מחשבותיו טרופות. הוא כבר לא יודע למה בדיוק אביו מתכוון בשאלתו. מבעד לדמעות הוא רואה דמות קרה התובעת, הדורשת: "כן או לא!"
"תחליט כבר, תפסיק לבכות, אתה כל הזמן מבזבז לי זמן!" זהו ילד המבזבז זמן, לא רק את זמנו שלו, אלא גם את זמן אביו. הוא סתם מטרד. נולד בטעות…
אם אני מיותר - חושב הילד - אז עזוב אותי לעצמי, אינני רוצה אותך.
הילד מנפנף בידו הקטנה לעבר אביו, בתנועה זעירה, ספק דוחה ספק מאיימת.
השאלה קודחת במוחו: "אתה בא, כן או לא?" אותה שאלה בלי תשובה. נדמה לו שכבר נצח הוא שומע אותה. הוא רוצה ללכת, הוא רוצה להיעלם, הוא רוצה למות, הוא רוצה לשקוע בדמדומי דמעותיו.
אך האב אינו מרפה, הוא מכה. מכה בלי מכה. מכה בשוט פיו, בעיניו.
לשבור לבו של ילד, אין על זה פיקוח, אין צורך באישור של עובדת סוציאלית, של פסיכולוג, של רב. די לשאול עוד ועוד אותה שאלה.
הילד אינו עונה. גם לו רצה, אינו הוא יכול. הוא משותק, אינו מסוגל לדבר או לזוז, כמו באותה פעם שנתפסו לו האצבעות בדלת האוטו.
הוא עומד קפוא ומסתכל מבעד לערפל על הענק המאיים, הגדול פי שלושה ממנו. עומד לבד ונרעד. לא ייאמן כמה סיבולת יש לו. אך האב מאיץ: "תחליט עכשיו. אני מתחיל לאבד סבלנות!"
האב איבד סבלנות. היד הענקית, החזקה כברזל, לפתה את היד המיניאטורית, והילד נמשך קדימה בכוח אינסופי, ספק באונס ספק ברצון, ספק נגרר, ספק מדדה. ראשו סחרחר עליו, עטוף דמעות, המשאירות את רישומן הצנוע על האספלט. השאלה המנסרת חדלה והוחלפה בגרירה דוממת. מאיימת עוד יותר.
פתאום נזכר האב באביו שלו. פניו הנוקשות, מבטו הקר, צליל קולו המתכתי, פקודותיו האכזריות. כמה הוא שונא אותו עד עצם היום הזה…
קול בוקע מתוכו, מאיזה עומק נשכח: "אינך מתבייש?! יופי! הולך בדרכי אביך. אכזרי! נבזה! מתעלל בילד קטן! נבל! מנוול!"
האב עוצר מוכה ברק.
פתאום משב של רוח חמה פורץ מעומק התהום ושוטף אותו: "התאהבתי בך בני"…
האב מתיישב על הספסל. מצמיד את בנו בין ברכיו ומחייך אליו. חיוך טוב, חיוך מחמם. לילד כבר לא אכפת אם עליו לבוא או לא. שום דבר כבר אינו מעניין אותו. רק החיוך הזה. הוא מתפלל בתוך עצמו: עוד, אבא, תמשיך לחייך. אל תפסיק.
קולו של האב נעשה כזה רך. הוא מדבר אל בנו במילים של אהבה. הילד אינו קולט את התוכן, רק את הניגון. עוד, אבא, עוד, אבא…
העננים השחורים חלפו. שמש זורחת על שמים תכולים. הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו. הדמעות יבשו. גם הילד מחייך, שיכור מאושר.
הוא שומע את קולו העמום של אביו: "מעכשיו נהיה תמיד חברים. טוב? תמיד חברים!"
בכל פעם שאביו דורס אותו, הוא מבטיח לו אחר כך בחיוך: "נהיה חברים". אך כל פעם מחדש, משהו שהיה שלם קודם לכן, נשבר ונהרס. משהו שהיה צוחק כבר לא יצחק. קפיץ שהיה רוקד כבר אל ירקוד. שבור לתמיד. כמה קפיצים שלמים עוד נותרו לו? אין הוא רוצה להשיב על כך. הוא חי את הרגע. העיקר שאביו מחייך לו, השמים מחייכים לו, ריבונו של עולם מחייך לו…
==
==