שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

תשובה עולמית ותשובה פרטית (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר


(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

התשובה העולמית והתשובה הפרטית

[הרב שלמה אבינר]

על התשובה דובּר בדרך כלל במישור האישי, כעניינו של הפרט בחייו האישיים. מרן הרב קוק הסביר שהתשובה היא תנועה רוחנית כללית. קיימת לא רק תשובת הפרט, אלא תשובת האומה ותשובת כל היש, תשובת עולמים. "תשובה קדמה לעולם" – התשובה קיימת עוד לפני שהיו אנשים ולפני היות חטאים וחוטאים. היא מהותו ויסוד קיומו של העולם. תשובת הפרט היא חלק מהמהלך העולמי של התשובה ולכן השב – מוחלין לו ולכל העולם כולו.

התשובה אינה מתחילה מן הפרט, אלא זרם התשובה סוחף את כל ההוויה בתנועה של צמיחה והתעלות. השאלה לגבי האדם הפרטי היא, האם הוא מרגיש שהכול זז ומתקדם? האם הוא קולט את הד קולה של ההוויה? האם הוא רוצה להיות חלק מהמהלך הזה ולהשתלב בו? להיות שותף ולתרום את חלקו לתיקון? – או שמא לא. שמא אינו מרגיש ואינו קולט, חושב שהכל סטטי, ונשאר אף הוא סטטי וקפוא בקטנותו.

העולם נתון בסיבוך, כל ההוויה מסכנה ושבורה, והיא מתרוממת לאט לאט תוך מאבק נורא. זו מלחמה עולמית. ההוויה שואגת כלביאה וזועקת מתוך חבליה לתיקון גמור. "בכל יום ויום בת-קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". קול עולמים שקורא לאדם: האינך שומע? האינך מרגיש שכואב? האינך חש בעלבון? – יש שאדם שומע. שומע את בת-הקול, קול ללא קול. בשמיעה פנימית. הוא מרגיש שאי אפשר להמשיך כך. מכוח השלילה שבמצב ההווה, מכוח מה שאין, הוא מוּנַע לתקן ולשכלל. הוא מרגיש את הד קול המלחמה העולמית והוא מתמלא גבורה להיות חלק מהלוחמים במלחמה הזו לתיקון. כמו חייל, שכאשר הוא זרוק, בודד בשטח, הנכונות שלו להילחם פחותה, ואילו כאשר הוא נתון בתוך המלחמה וחבריו לוחמים לצדו וקולות קרב ונפץ נשמעים סביבו, הוא מתמלא גבורה ליטול חלק בקרב. האדם השומע רוצה להיות שייך להתעלוּת הכול ולא להפריע למהלך. יש לו חשק של התעלות. אלו הם הרהורי התשובה, הם אינם מתחילים ממנו, אלא מן ההוויה כולה. הוא ספג לתוכיותו את הד קולה של ההוויה, ושמיעה זו עוררה אצלו הרהורי תשובה ודחף לתיקון.

כאשר אדם חוזר בתשובה, לא ישוב רק מתוך מחשבה על בעיותיו הרוחניות האישיות. זו קטנות ואגואיזם. אלא אדם יעשה תשובה בתור חלק של עם ישראל והעולם. אילו האדם היה קיים לעצמו בלבד, אפשר שהיה מתייאש מעצמו, חושש שהוא נגזר מארץ חיים: ממילא אני כשלעצמי אבוד... אבל הוא לא קיים לבדו, יש לו אחריות לכל ההוויה כולה.

כשהאדם שומע את הכאב הכלל עולמי, מתעורר בו דחף לתיקון. הדחיפה האידיאליסטית לתיקון אינה מתחילה מהסתכלות אגואיסטית, אלא מתוך אחריות ושותפות לכל העולם כולו.

כמובן, ראשית כל, אדם צריך לתקן את עצמו ולא להטיף מוסר לאחרים, שאז דומה הוא לכהן המשמש בטומאה, אבל על כל פנים גם התיקון האישי נובע מתוך תודעה כללית, והחשק לתיקון כולו מתבטא ראשית כל ברצון לחלץ את חלק ההוויה הזה, את ה'אני' העצמי, את האישיות הפרטית שלו מן המְצרים. התשובה האינטימית-האישית נספגת מהרעיון הכללי.

הדיבור על כלליות, 'כלל ישראל' ו'כלל ההוויה', יוצר לפעמים אי-הבנות. כאילו רעיונות אלה מזניחים וממעיטים בחשיבות הפרט. יש אומרים: הכלל אינו הכול, צריך להדריך את הפרט בתוך סיבוכיו, נפילותיו ומאוויו. בוודאי כן הוא. צריך הדרכה פרטית, אבל כנגזרת של ההבנה הכללית. רעיון ה'כלליות' אינו דוחה את הפרט אלא מרומם אותו.

כשם שהאמירה האלוהית "יהי אור" הולכת ומפלסת דרכה בעולם בכל המובנים; בחכמה, בצדק, בקדושה, בסידור חברתי, - ומרוחה של האמירה האלוהית נמצא העולם כולו במהלך תמידי של תשובה, כך גם הפרט, כל ימיו צריכים להיות בתשובה מתמדת. מרע לטוב ומקוטן לגודל. ללכת קדימה ולא לעמוד.

זו שותפות בין ריבונו של עולם והאדם. הקדוש ברוך הוא "הקדים את התשובה לעולם" ומתוך כך העולם מלא זרם ודחיפה של תשובה ממרומים, ממעמקי נשמתו קול ד' קורא לאדם. הרהורי תשובה שוטפים בו כל הזמן. אף הרשעים מלאים חרטות. השאלה היא, מה האדם עושה עם זה. יש לו בחירה חופשית. האם הוא דוחה הרהורים אלה ובורח מהם מִפּחד של אחריות או של דיכאון, עצבות ומרירות שהם מטילים עליו, או שהוא מקבל אותם על כל הקושי, ומתרומם על ידם.

  • מתוך טל חרמון, מועדים, ימים נוראים