שיעורי הרב שלמה אבינר

מתתם של נדב ואביהוא ביום הקמת המשכן

"ויהי ביום השמיני" (ויקרא ט א), יום השמיני בה"א הידיעה, היום הגדול ביותר בהיסטוריה, יותר מבריאת העולם וממתן תורה. מבאר רש"י: "שמיני למילואים, הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום, ונטל י' עטרות השנויות בסדר עולם", "ואלו הן? ראשון למעשה בראשית, ראשון לחדשים, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, לעבודה, לירידת האש, לאכילת קדשים, לאיסור הבמות, לשכון שכינה בישראל, לברך את ישראל" (שפתי חכמים שם). אך למרות גדולת היום, באותו יום קרה אסון עצום, שני בני אהרון, הכהן הגדול – מתו.

מדוע מתו? "ויאמר משה אל אהרון, הוא אשר דיבר ד' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד. וידֹם אהרון" (ויקרא י ג). דבר זה היה צפוי מראש, ד' הודיע שדבר זה יקרה. הנצי"ב מבאר שבאותה שעה אהרון בכה וכאשר שמע את דברי משה "הוא אשר דיבר ד' לאמר" חדל מבכיו (שם). מהו אותו הדבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט מג), מודיע ד' לבני ישראל שבבית המקדש הוא יפגש איתם ושם יתקדש כבודו. הוא יתקדש, המעמד יתקדש, והכל לכבוד ד'. אומר רש"י (כט מג): "אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, במכובדים שלי", כבודי יתקדש על ידי שני האנשים המכובדים שבאומה. "אמר משה לאהרון, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (ויקרא רבה יב ב).

המעשה הזה גורם קידוש ד', כיצד? לאחר מתן תורה נאמר (שמות כד ט-יא) "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", רש"י: "נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן ולזקנים עד ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ד' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה". לפי מידת הדין היה ראוי שבאותה שעה בה הציצו ימותו, אך משום שמחת מתן תורה ד' דחה זאת להזדמנות אחרת.

קידוש ד' במיתת נדב ואביהו

אמנם עדיין תמוה, מדוע ד' פרע את חובם של נדב ואביהוא דווקא ביום הקמת המשכן? הרי זה גם ערבוב השמחה? אלא שעניין מיתת נדב ואביהוא הוא אותו עניין של הקמת המשכן, קידוש ד', ונִקדש בכבודי. אומר רש"י (שמות כט מג): "ונקדש – המשכן. בכבודי – שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה, אל תקרא בכבודי אלא במכובדי, במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה, הוא אשר דבר ד' לאמר בקרובי אקדש ".

אך עדיין נושא זה קשה להבנה ולשם ביאורו נביא את משלו של המגיד מדובנא (פרשת שמיני): "משל לשר גדול שבנה עיר והושיב שמה כמה אנשים סוחרים ורוכלים וראה להדר ולפאר אותה בכל מיני יופי, להמשיך אליה כל נהרות ואגמים וגשרים ומעבדות. ונטע עץ כל פרי כרמים וזיתים כל מיני פירות וכל מיני בושם. עד שלא יחסר דבר ליושבים מכל צרכי האדם באדמה. ויהיה ככלותו כל מלאכתו בתיקוני העיר המהוללה הזאת שאל את פי חכם אחד לאמר הלא חכם אתה התבונן נא בעניני התיקונים אשר עשיתי אשר טפחתי ורביתי. היש עוד מה לעשות ולא עשיתי, כי זה כל ישעי וכל חפצי לבלי יחסר בה כל מאומה וכל אשר בידי לעשות בכחי אעשה, ועתה הגידה לי ואשמע. ויען החכם ויאמר הלא רופא אין בעיר הזאת וכי אפשר לדור בעיר שאין בה רופא?! וישמח השר מאד אל קול דבריו וישלח ספרים אל כל בתי חינוך הרופאים לאמר שלחו לי את הרופא היותר גדול מכלם והרבו עלי מוהר ומתן ואתנה. ויכתבו אליו כי יתן כך וכך לשנה וישלחו אליו מארץ רחוקה רופא חכם שאין כמוהו בכל המדינות כי ימלא ידו לרפאות כל חולי וכל מכה עד דכדוכה של נפש. ויכתבו לו כי יבוא בחדש זיו בא׳ לחודש בטח לשכון כבוד בעירו המהוללה.

ויהי בהשמע הדבר הזה בבית השר ובבית כל יושביה שמחו מאד לקול השמועה עד אשר בעת קרבו הימים אל עת בואו נתאספו ובאו כמה שרים ורוזנים מכל הערים הסביבות וכל תושביהם נקבצו באו אל העיר הזאת לקבל פני רופא חכם כמוהו והקול נשמע מדהרות דהרת אבירי הרצים אשר לפניו כי הוא נוסע ובא לפניהם ויקדו וישתחוו לו וישמחו עמו עד מאד. ויהי הם שואלים ומבקשים איה איש חולה להביאו לפני רופא חכם זה. ויען אחד ויאמר ראשי כבד עלי. ויקחו אותו להגישו לפני הרופא ויאמר איש אל אחיו כמה גדולה הצלחת האיש החולה הלזה כי הוא בא ראשון אל הרופא הגדול הזה ודאי יתאמץ בכל עוז להשיבו לאיתנו עד מהרה להגדיל שמו במקום שאין מכירים אותו. ויהי כי הגישו אותו לפניו צוה הרופא להביאו אל ביתו למען יוכל היטב להשגיח עליו ולעסוק בו ברפואות ובזבז עליו הוצאות גדולות בכמה מיני סמים יקרים ולימים אחדים מת ותהי מהומה גדולה בעיר וכל השומע יצחק לו, ונבאש ריחו בפני כל ההמון. ויקרא אליו השר ויאמר לו הגידה נא לי מה היה ענין מיתת האיש הזה, הלא לא היה חולה כל כך ואם היה באמת מכתו אנושה היה לך להבין ולמנוע עצמך בעסק הרפואות רבות כאלה ללא תועלת, ואיך הקלת בכבודך כ״כ עד כי גם עלי לבי דוי. ויען הרופא בחכמתו ויאמר להשר: דע ידידי כי אני בתכונות כפי סבותי להאיש הזה מה שהסבותי כי אנכי ידעתי ושמעתי כי קול הקריה הומיה כי בא רופא לגבולנו חכם גדול עד כי ימלא ידו לרפאות ולחבוש להעלות ארוכה ומרפא אל כל חלי ואל כל מכה. גם אם חרב חדה של מות מונחת על צוארו הרופא ברב חכמתו יחיה אותו. א״כ עד כמה סכנות יביאו את עצמם מהיום ועד כמה יבטיחו נפשם להיות בסובאי יין בזוללי בשר לאכול אכילות גסות ושתיה שלא כדת ושאר המעשים המפסידים חיי האדם ויסמכו עלי. וא״כ יסבבו לי להיות נמנה עם הממיתים יותר מעם המחיים. כי מי יודע אם לדברים כאלה יועיל רפואה. לכן חכמתי עמדה לי לעשות זאת בעת בואי הנה להבהיל את ההמון לאמר אל תבטחו ברופאים ולא תאמינו ברפואות. כי מי רופא גדול מרופא זה אשר שמעתם ולמי כל חמדת סגולת הסמים וכל צרי גלעד, וכמה טרח להשתדל ברפואות לאיש ולא עלתה לו, א״כ אין לנו כ״א שומר נפשו ירחק ממנו.

הנמשל אחר: כי נתן יתברך תורה לישראל ויכונן את בית ישראל להיות לו לעם ראה אלהים כי טוב להכין להם גם רופא חכם אשר יוכל לרפאות לאיש איש נגע לבבו חטאתו ואשמתו, מדאגה פן יחטא ואשם. והכין להם גם בית תעלה עם כל צרי גלעד, המשכן והמזבח והקרבנות. והכהן יעמוד וישרת להעלות ארוכה ומרפא אל מחלת החטאים [כלומר, כשבית המקדש קיים אפשר לכפר על כל החטאים]. וכאשר נשלמה מלאכת הבית ונתמלא יד הרופא לכהן לשרת בקדש ותיקהל כל העדה בשמחה על הרופא היקר הזה ועל הסמים היקרים עד כי היה מקום להם לחשוב ולאמר כי מהיום אין צורך עוד אל האדם להיזהר בעצמו כל כך. כי גם אם יקרה לו מקרה חולי הלא הרופא החכם ירפא הכל כאותם שאמר עליהם הנביא ירמיהו ע״ה 'אל תבטחו לכם אל דברי שקר לאמר היכל ד׳ היכל ד׳ היכל ד׳ המה', ויהי נקל בעיניהם מלהיזהר בשמירת נפשם [שהרי במחשבתם היו חושבים שכעת כאשר יש בית מקדש, שהוא מעין סגולה לכפרת העברות וכבר אין בעיה לחטוא]. ולהוציא הדבר הזה מלב ההמון שלא יבטחו בהרופא ולא בהרפואות ולא תהיה חטאת החטאים גדולה, לכן סיבב לנדב ואביהו שהיו חביבים מאד בעיני אלקים ואדם אשר ביום החינוך עצמו נפגעו בעבור דבר קטן ומידת הדין לא נשא פני אהרן הכהן ולא בית המקדש הגין עליהם הנה על זאת אמר יתברך בקרובי אקדש ועל ידי כן ועל פני כל העם אכבד [יהיה כבוד בעיני העם]".

במשל זה מודגשת הסכנה הגדולה שמתחדשת בעקבות בניין בית המקדש למרות קדושתו. דברים אלו כבר קרו מעולם, אצל הקטולים מי שעובר עבירה צריך לשלם לאפיפיור שירחם עליו ויחנון אותו על עוונו, ומחיר החנינה תלוי בחומרת העבירה. כך יצא שהעשירים עשו ככל העולה על רוחם. באותו אופן יש סכנה בבית המקדש, שמא משום שקיים בית מקדש המכפר על העוונות, אנשים ירשו לעצמם לחטוא יותר. משום כך היה צורך בבירור גדול, שלמרות שנדב ואביהוא חטאו בחטא קל ולמרות שהיו צדיקים עליונים, בית המקדש לא כיפר עליהם ונתחייבו מיתה. לימוד זה חשוב מאוד לזמן בית המקדש, אמנם ההקרבה היא גדולה אך ההשפעה גדולה הרבה יותר.

נדב ואביהוא במיתתם הצילו מחטא יותר אנשים ממה שהיו יכולים להציל בחייהם בלימוד התורה. ההמון אינו משתכנע מדיבורים כשם שהוא משתכנע מהעובדות בשטח, כפי שמסביר רש"י (ויקרא טז א): "מה תלמוד לומר? היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרון". הידיעה שיש "בזאת יבוא אהרון אל הקודש" (שם ג), שיש צורה נכונה לגשת אל הקודש ויש צורה שאינה נכונה, היא ידיעה כל כך חשובה והכרחית שלימדו שני בני אהרון במיתתם. על כן נאמר בזוהר (ויקרא נח ע"א) שכל המוריד דמעות על נדב ואביהוא מתכפרים לו כל עוונותיו, שהרי הוא הבין מה עניין מיתתם.

חשיבות איזון אהבת ד' עם יראת ד'

בימינו לצערנו בית המקדש אינו קיים, אך החטא עדיין ישנו, כפי שמבאר האדמור מסוכוטשוב בספרו שם משמואל (פרשת אחרי מות): "אך מאין נצמח שאנשים גדולים כמוהם תהיה להם טעות ולא הרגישו מה שעוד עליהם לכתתא רישיא סטרא אחרא במסעות המדבר. בזה יש דעות שונות ובמדרש מונה עשרה חטאים: כניסה לבית קודש הקודשים, קטורת נדבה, אש זרה, שלא נטלו עצה זה מזה או שהורו הלכה בפני משה רבם, שתויי יין, ריחוץ ידים ורגלים, חיסור בגדים, שלא היה להם נשים ובנים, שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואנחנו ננהוג את הדור ויחזו את אלהים ויאכלו וישתו. ונראה כי הכל נמשך מן החטא הראשון ויחזו את האלהים, ולא עמדו מנגד באימה ופחד".

החטא הראשון של ויחזו את האלהים גונז בתוכו את כל שאר החטאים הבאים שמנינו לעיל, שהרי בתחילה נתחייבו מיתה על החטא הראשון אך ד' השהה את עונשם משום שלא רצה לבלבל את השמחה, ואם באותה ההשהיה היו עושים תשובה לא היו צריכים את העונש, אך הם לא עשו תשובה, כפי שרואים שהם המשיכו לחטוא באותו חטא, ולכן כל החטאים הללו גנוזים באותו החטא, טמונים בו. מהו החטא של "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו"? היו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתיה (ויקרא כד יא, רש"י), זהו החטא שהביטו אל האלהים ללא אימה ופחד, ושאר החטאים הם המשך אותו החטא.

ממשיך השם משמואל: "ובזוהר הכתוב פתח לה פיתחא להאי פרשתא [הזוהר נוהג להביא פתיחה על נושאים שעליהם הוא מדבר, וזוהי הפתיחה לפרשה הזו]: 'עבדו את ד' ביראה', אולי כיוון לזה [אולי רצה הזוהר לרמוז שהחטא היה בחוסר היראה], ובאשר פגמו הם במה שלא עמדו מנגד באימה, על כן גם כוחות החיצוניים לא עמדו מנגדם [הכוחות החיצוניים הם היצרים. כאשר אין יראה ופחד היצרים החיצוניים פוגעים בך]. וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאם אדם עומד מנגד ומתקרב לדבר קדושה באימה ופחד לעומת זה נופל פחדו על החיצונים בל קרוב אליו, על כן היה להם מקום אחיזה להטעותם". כלומר, כל טעותם נבעה מכך שלא היה להם אימה ופחד, שהרי מי שיש לו יראה ופחד החיצוניים אינם מתגרים בו.

לכן דווקא ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, דווקא באותו יום נעשה המעשה הגדול והמפחיד של "בקרובי אקדש", על מנת ללמדנו את היחס הנכון אל הדברים שבקדושה. זהו אמנם יום בו עם ישראל וד' מתחתנים, "ביום חתונתו", אך הקב"ה עדיין נבדל, הוא תמיד לעילא ולעילא. בספרי מוסבר שנדב ואביהוא התקרבו והוסיפו אהבה על אהבה, אך היה חוסר ביראה. צריך איזון האהבה ליראה, הרבה אהבה זקוקה להרבה יראה. רבש"ע הוא קדוש קדוש קדוש, מעל הכל, צריך כלפיו יחס של פחד, כפי שמבאר המסילת ישרים (פרק כד): "וכבר מצאנו שהמלאכים הגדולים והרמים, חרדים ורועשים תמיד מפני גאות ה' עד שאמרו זכרונם לברכה במשל חכמתם: נהר דינור מהיכן יוצא? מזיעתן של חיות [מלאכים], והוא מפני האימה אשר עליהם תמיד מרוממותו יתברך פן יעדרו דבר קטן מן הכבוד והקדושה הראוי לפניו".

הייתה על כך מחלוקת מאוד גדולה בין המתנגדים לחסידים. המתנגדים טענו שהחסידים עוסקים יותר מדי בשמחה ופחדו שזה עלול לגרום להם לעבור את הגבול. כמובן שגם המתנגדים בעד השמחה וגם החסידים מבינים את הערך של היראה אלא שיש מחלוקת מהו האיזון הנכון בין שניהם, כמה יראה וכמה שמחה. משום כך היה צורך ללמד מיד בבניין בית המקדש שתחושת השמחה והאהבה לא תצא מהאיזון הנכון. סכנה זו מתחדשת גם כיום בשעה שאנו חוזרים לארצנו והשמחה מתגברת ומשום כך מוטלת גם עלינו החובה להגדיל ולהוסיף יראת שמים יחד עם שמחת ד' המתחדשת.

שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.