שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

שיטת הגרי"ד סולובייצ'יק בנוגע לציונות (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־20:13, 10 בדצמבר 2018 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

במסתו הגדולה של הגרי"ד סולוביצ'יק "קול דודי דופק" הוא פורס את השקפתו הציונית (בתוך "איש האמונה" עמ' 78) ועיקריה - ד' פועל ומתגלה בהיסטוריה, ו"דופק" על דלתנו. אולם צריך אוזניים לשמו. הוא מתייחס לדברים הגדולים שגרמה מדינת ישראל בעצם הופעתה ומכנה אותן "דפיקות הדוד בפתח אהלה של הרעיה": וכך הוא כותב:

"לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גזים וכבשנים...בליל זה גופו צף ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה...עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה, עטופת האבל, נולדה מדינת ישראל. ראשית, דפיקת הדוד נשמעה במערכה הפוליטית...שנית, דפיקת הדוד נשמעה בשדה הקרב...שלישית, הדוד התחיל לדפוק גם בפתח האהל התיאולוגי...רביעית, הדוד דופק בלבות הנוער המתבולל והנבוך...הדפיקה החמישית של הדוד היא אולי החשובה ביותר. בפעם הראשונה בתולדות גלותנו הפתיעה ההשגחה את שונאינו בתגלית המרעישה, שדם יהודי אינו הפקר...הדפיקה השישית, שגם ממנה אל נסיח את דעתנו, נשמעה בשעת פתיחת שערי הארץ...".

אולם כיצד הגיבה הרעיה לדפיקותיו של הדוד? בהמשך (עמוד 83, שם) הוא כותב כי אנחנו שמענו – ולא פתחנו את הדלת… החמצנו את עת הרצון, למשל: לא יישבנו את הנגב.

מדברי הגרי"ד ב"קול דודי דופק" נעדרו שני דברים, האחד – עיוני, מחשבתי. והשני - מעשי, פרקטי. העיוני - הוא לא כתב שמדינת ישראל היא "אתחלתא דגאולה". הוא אומנם הגדיר את תקומתה כנס. אך אין זו גאולה, הוא לא אמר שבכך התקיימו דברי הנביאים. ישועה יש כאן, גאולה - אין עדיין. זו קושיה ראשונה שאנשים מקשים על דבריו.

והשני, המעשי - אם טעינו בכך שלא יישבנו את הנגב, מדוע הוא לא קורא לעלות לארץ?! באף אחד ממאמריו אין קריאה כזו, והוא עצמו לא עלה. אולם יש לציין כי כמעט כל תלמידיו עלו ארצה. מדוע אינו אומר לעלות לארץ?! זוהי קושיה שניה שמציקה להרבה אנשים.

יש לדעת, שלשיטתו אין בכך סתירה, על מנת להסביר זאת נעיין במאמר שני שלו, פחות מפורסם מהראשון, "חמש דרשות".

אלו דרשות שנשא בכנס של "המזרחי". העיקרון של הדרשות הוא – אומרים רעיון אמיתי ומלבישים אותו על פסוק. אולם וודאי שאין זה פשט הפסוק. בדרש הזה הוא משווה את "המזרחי" ליוסף. "המזרחי" נוסד בתרס"ד, בראשיתו היה בודד כמו יוסף חולם חלומות, כל אחיו דחו אותו והסתייגו ממנו, כולם לעגו לו, גרשו אותו מהשטיבל, הדיחו אותו מהרבנות, מה פשר חלומותיו של יוסף?

הוא חלם והנה אנו מאלמים אלומים . אנו עכשיו רועי צאן ,אבל אי אפשר לבנות את העתיד על רעיית צאן, הרי תתקיים ההבטחה לאברהם אבינו "ועבדום ועינו אותם" ונרד לגלות, נצטרך ללמוד חקלאות.השמש והירח – נוצצים, תרבות חלונית, כוכבים חדשים, טכנולוגיה, פחד מהגלות. ואחיו אמרו לו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"- עכשיו אנו יושבים לבטח יש פרנסה, אל תחשוב על העתיד "במופלא ממך אל תחקור". ה"מזרחי" אמר: עוד מעט יחולו שינויים, ולא נישאר ברוסיה ופולין - צריך ללמוד מקצועות אחרים טכנולוגיים, אחרת לא נשרוד.

במחלוקת זו בין ה"מזרחי" וה"אגודה", כמו במחלוקת בין יוסף ואחיו, פסקה ההשגחה האלוקית כיוסף. לולא חלומות יוסף - כולם היו גוועים, לולא "המזרחי" מה היה בגורלם. האגודה הסתכלו רק על ההווה המפואר - ישיבות, מבצרי תורה מבריסק, ולא רצו להתחבר עם מערב אירופה המשכיל".

"המזרחי" ניבא את חורבן הישיבות. קודם כל חורבן רוחני (חילון במזרח אירופה) אח"כ חורבן גשמי (שואה). ה"מזרחי" חזה שבאמריקה וישראל יהיו מרכזי תורה. וכאן מגיעים לדעתו האישית של הרב סולובייציק, בהלכה יש כלל "לא בשמיים היא", אבל לדעת הגרי"ד, בשאלות שהן במהותן היסטוריות, הפוסק בעצמו הוא הקב"ה, ואין רשות להמרות - וד' פסק כ"מזרחי".

"מה היו עושות הישיבות לולא כבישת הדרך ע"י "המזרחי", לו גאוני עולם וצדיקי עליון אלה, היו חיים היום, היו גם הם רואים את הנס האלוקי בתקומת המדינה ונותנים שבח ושיר לקב"ה. אי אפשר לתלות תקוות בגלות, גם אם נראה שא"י חילונית, ובאמת בסוף אחי יוסף אכן הודו לו - עכשיו לחלק מאחינו חסר אומץ להודות לאחיהם".

בפרק הבא מתוך חמש הדרשות הגרי"ד מתאר: כיצד "הצטרפתי למזרחי". לא נולדתי בבית ציוני, היו לי ספיקות כלפי ה"מזרחי", סבי ר' חיים מבריסק זצ"ל חלם לעלות לא"י, אבל לאהבת ציון שלו לא היה קשר לציונות. ר' חיים היה מהמתנגדים הראשיים לציונות, גם הגרי"ד עצמו היה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארה"ב ,אך הצטרף ל"מזרחי" משום שההשגחה האלהית פסקה כמזרחי, ומשתמשת בחילוניים כשליחים לבצע תוכניות גדולות. לולא ה"מזרחי" לא היה היום מקום לימוד תורה. אם כן, שנות השואה, הקמת המדינה, והישגי ה"מזרחי" בא"י שכנעו אותו בצדקת ה"מזרחי" לאחר הרבה ספיקות. וכך הוא כותב:

"בניתי מזבח, עליו הקרבתי לילות נדודי שינה, ספקות ופקפוקים... יהודים כמוני ואחרים, אשר שרשיהם יונקים מן הקרקע העתיק של אביי ורבא ואשר התקשרו עם התנועה, הרי הם בבחינת יוסף, הנדרשים להקריב על המזבח את מנוחת הנפש שלהם, יחסי חברות וידידות".

הגרי"ד לא טען בשום מקום בכתביו שסבו טעה, אלא שמבחינתו הוא צדק משום שבזמנו הרי הכול היה טוב במזרח אירופה - מיליוני יהודים לומדי תורה, מבחינתם בשביל מה לתת יד לאפיקורסים. כלומר שיטתו היא: הם צדקו, ואני צודק.

הם צדקו לפי זמנם, ואני צודק לפי זמני, וזאת משום שארעו מספר דברים: 1) השואה. 2) הקמת המדינה. 3) הישגי ה"מזרחי" שפילסו דרך לתורה להגיע לא"י. יש כאן חילוק מעין "שני דינים"...

אם נשים לב, גם במאמר זה הוא לא משתמש במילה גאולה לתאר את שקורה.ה"מזרחי" הוא אומנם מודרניזם, הכנת חלופה לקיום עם ישראל, לא ברוסיה ובפולין. אבל אין כאן הסתכלות על כך שהקב"ה גואל את עמו וצריך לשתף פעולה. ולכן הגרי"ד לא כתב שיש לעלות כעת לארץ, אלא זו עובדה שברוסיה ובפולין נמחה הישוב היהודי התורני, ובארץ ישראל יש מרכזי תורה. (אבל גם בארה"ב) זו עובדה, לא מצווה ולא גאולה.

וכאן אנו מבינים מדוע לאחר כל התיאור של המציאות החדשה ב"קול דודי דופק", הוא אינו קורא לעלות לארץ, משום שלשיטתו מניין הוודאות שתהליך זה אכן יימשך גם בעתיד. עד עכשיו סבי טעה וה"מזרחי" צדק, כך התברר למפרע, אבל מניין שבעתיד ה"מזרחי" ימשיך להיות צודק? ולכן הוא אינו אומר שיש להעביר את כל עם ישראל לארץ ישראל, אלא גם באמריקה זה בסדר.

הוא כותב בפירוש ב"חמש דרשות" כי ה"מזרחי" הרגיש שיבוא יום שמרכזי התורה לא יהיו בבריסק ובמיר אלא באמריקה ובמדינת ישראל. אמריקה – היא מקום תורה, ומדינת ישראל היא מקום תורה. אם כן, מדוע לחסל את מרכז תורה באמריקה?! ישוב הארץ הוא אומנם מצווה, אך מצווה בין שאר המצוות. יש מצווה לשמור על קיום עם ישראל, ובאמריקה עם ישראל מוגן מבחינה תורנית ופוליטית.

ארץ ישראל היא אמצעי עצום, כלי לאפשרות קיום האומה והתורה אבל יש עוד כלים. נכון שהשכינה שוכנת בא"י, אבל היא יכולה לשכון גם במקומות אחרים. אומנם, צריך להודות לד' יומם ולילה על הקמת המדינה, אבל חזון הנביאים רחוק עדיין, ומי יודע מה יכול לקרוא בינתיים. וודאי ששיבת ציון ובניין הארץ חשובה ביותר, אבל הגורמים המכריעים בחיי היחיד והציבור הם מעבר לכל מקום.

הגרי"ד כותב בספרו "על התשובה": "אפילו אם יבואו כל גדולי-עולם שאחתום כי נאמנותי הבלתי מסויגת נתונה למדינה, שהיא כיום האידיאל העליון ביותר ליהודים, לא אתן ידי לכך בשום פנים ואופן. השתעבדות כזאת – היא עבודה זרה". אם כן הכול מתורץ. כל אירועי הדורות האחרונים הם נס חשוב, צדק ה"מזרחי" , אבל יש עוד דברים חשובים, ולכן הוא לא הלהיב תלמידיו לעלות לארץ. אומנם, אם תלמיד רצה לעלות לארץ, הוא לא כפה עליו מאומה, כי הוא היה איש אציל, אך הסביר שקשה ללמוד תורה בארץ - יש צבא ומילואים, בעיות כלכליות, ערבים. באמריקה לעומת זאת ניתן ללמוד בשקט. כל זה כמובן לא שולל את עובדת היותו עד לפטירתו "נשיא לשם כבוד" של תנועת ה"מזרחי".

נחזור ל"קול דודי דופק" וניגע במאמר ובמבנהו. אבל לפני כן נעסוק קצת ב"כוזרי". במאמר ב כג מלך כוזר בא לחבר בטענה: מדוע אתם לא עולים לארץ, כל דבריכם הם "כצפצוף הזרזיר". הנוצרים מוכנים למסעות צלב, המוסלמים מבצעים ג'יהאד, ורק אתם אינכם רציניים. וכי אתם צבועים? עונה לו החבר את הדברים המפורסמים הבאים:

"אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר, כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתיבתוכך נאם ד'". כי העניין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כלם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו ורבם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו:"אני ישנה ולבי ער" כנה הגלות בשם שנה ואת התמדת הנבואה בקרבם בשם "לב ער" ובאמרו: "קול דודי דופק" כוון לקריאה אשר יקראם האלוה לשוב לארץ המלים "שראשי נמלא טל" הן כנוי לשכינה היוצאת מצל קורת המקדש "פשטתי את כתנתי" מורה על התעצלם להישמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל. "דודי שלח ידו מן החור" רמז לעזרא הפוצר בהם ולנחמיה ולנביאים האחרונים.וף דבר: רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצמצמת כפי מעוט התעוררותם כי העניין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט - מעט ואם הרבה- הרבה.

אף אנו אלו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית' מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים עכשיו שאין הדבר כן אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו השתחוו להר קדשו והשתחוו להדם רגליו והמחזיר שכינתו לציון וכדומה כי אם כדבור התוכי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם כאשר העירות בצדק שר הכוזרים" (כוזרי ב, כד)

על פי ריה"ל בכוזרי יוצאת ההוראה לדורות שכאשר רבש"ע דופק בדלתי ההיסטוריה לקרוא לנו, יש להסיק מסקנות, לקרוא את המציאות ולשתף פעולה.

במאמרו "קול דודי דופק" מרבה הגרי"ד לצטט פסוקים משיר-השירים אך הסברו שונה מדברי ריה"ל בכוזרי. לדברי הגרי"ד, שאומנם לא כותב כך בפירוש בכתביו, אבל ניתן להסיק זאת מדעותיו, אין לראות את "קול דודי דופק" כקריאה אלוקית לעלות לארץ ולהתגשמות חזון הנביאים.

משמעות הסֵבֶל

כדי להבין את דבריו יש לנתח את מבנה מאמרו "קול דודי דופק". הוא פותח את המאמר בדיון בשאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" והסבל בעולם, ואח"כ הוא דן על "קול דודי דופק" ומדבר על החמצת השעה, על משמעות הסבל. סבלה של האנושות כולה מחוויר לעומת סבל השואה. מה משמעותה? תשובתו: איננו מבינים פשר הסבל, איוב אינו מבין את פשר סבלו. אין הכוונה שאין משמעות אלא שאנחנו איננו מבינים אותה.

ובהרחבה: יש לסבל שתי משמעויות: א) משמעות אלוקית אובייקטיבית. ב) משמעות עבורי סובייקטיבית. מה הוא אומר לי. משבר? תסיסה? תשובה? ע"פ הגרי"ד "בקול דודי דופק" לא ניתן להבין את משמעות מעשי ד' מצד עצמם, לא את הקמת המדינה, ולא את השואה, אלא רק את משמעותם עבורי. ייסורים צריכים להביא משבר שמביא תשובה. ועל כן על האדם לא לשאול מדוע ד' עשה כך וכך, אלא לשאול את עצמו אלו מסקנות אני מסיק מפעולותיו אלו. וכן גם לצד שני, כאשר יש חסד בעולם ההסתכלות היא כזו.

ואז מביא הגרי"ד את "ששת הדפיקות" וטוען שיש להסיק מסקנות מדפיקות אלו. אך שוב, לא מצד "הדבר כשלעצמו" אלא רק את משמעותו עבורי. הוא משתמש בניסוחים אקזיסטנציאליסטים לביטוי הגותו, כפי שעשה בספרו הענק: "איש ההלכה".

במילים פשוטות נסכם את שיטתו: לא השקפת עולם מאירה את עובדות  המציאות, אלא להיפך עובדות המציאות בונות את השקפת העולם. נקודת המוצא היא מה שקורה, ומתוך כך אני מסיק מסקנות. האדם הוא אובייקט פיזי המופעל ע"י רבש"ע.

את הניסיון לתת פירוש הרמוני לרע בעולם, הוא דוחה וטוען שהוא טשטוש. עבורנו זה באמת רע, ולא רק כאילו. הפתרון לסוגיית הרע בעולם ע"פ הגרי"ד הוא שהקב"ה קבע מסגרת ,"ברית גורל", שלא ניתן לשנותה, אבל מצד שני ישנו דבר נוסף והוא "היעוד". כלומר, מה אתה תעשה עם זה. אם תתלונן על הרע ,זה לא ייתן כלום. לשיטתו, אין לשאול "מדוע הייתה השואה?" אלא "אלו לקחים יש להפיק ממנה"? מהי הנפקא מינה להלכה, למעשה. עשה תשובה! הייסורים באים לומר לך - תקן דרכיך. וכן אותו הדבר בדברים הטובים שמתרחשים. הקמת המדינה היא דבר ניטראלי, אם תשתמש בה לטוב - אז היא תהיה דבר טוב, ואם תשתמש בה ח"ו לרע - אז היא אכן תהיה כזו. הוא לא אומר לא לעלות לארץ, אלא גם לחזק את ארה"ב. ארץ ישראל עבורו היא אמצעי בלבד.

לעומתו, מרן הרב קוק, בתחילת ספר "אורות", כותב כי ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה, אמצעי לקיומה החומרי או אפילו הרוחני, כי אם חטיבה עצמותית הקשורה בקשר עצמי עם האומה.

לפי דברי הגרי"ד, ישנה חלוקה ברורה בין הלכה לאמונה. הלכה מובנה: "מה אני צריך לעשות". אמונה מובנה: מה ד' עושה. כמובן, שאין לתפוס את תשובת הגרי"ד לשאלת פשרם של היסורים באופן פשטני של: "אין תשובה, אי אפשר להבין את מעשי ד'" .אלא, זו שיטתו ביחס לפילוסופיה של ההלכה. ההלכה היא פרקטית, מעשית, קשורה למציאות, ריאלית.

ספרו האישי של הגרי"ד הוא "איש ההלכה" ,ספר קשה ועמוק, בו הוא מסביר מה זו הלכה, ובו הוא מתמודד עם החילוניות באמריקה. ליתר דיוק, לא עם יהודים לא דתיים, אלא עם יהודים לא הלכתיים. באמריקה, רובם דתיים, חלקם דתיים אורתודוכסיים, חלקם דתיים קונסרבטיביים, וחלקם דתיים רפורמים. חילוניים שירדו לאמריקה ואפיקורסים אימצו מהר מאוד איזה עניין יהודי, רגש ,סממן כלשהו. הגרי"ד בספרו "איש ההלכה" אינו משכנע את הקורא להיות דתי אלא לשמור על ההלכה. יהודי אמריקה הם לא נגד הדת אלא חלקם נגד ההלכה. ולכן הוא בנה בניין עצום – "פילוסופיית ההלכה".

הרפורמים טענו שהאורתודוכסיה מלאה במתחים, ואילו הטמפל שלהם שקט ושליו. הגרי"ד טוען ששלווה ניתן למצוא בהרבה מקומות, אבל בבית הכנסת יש תסיסה, זה משבר חיובי שמעורר ומחדש, תיאולוגיה של משבר. האמונה הדתית כפי שהוא רואה אותה, מעוגנת במשברים. בנקודה הזו הוא בניגוד גמור למרן הרב קוק. מרן הרב קוק לעומתו טוען, שצריך להתעלות מעל המשברים ולהגיע להרמוניה. ואילו הגרי"ד סובר כי בריחה מן המשבר אל הרמוניה, הינה פחד!

מי מביא את הגאולה

וכן הדבר ביחס לתהליך הגאולה, גם כאן בניגוד גמור לדעת הרב קוק, טוען הרב סולובייצ'יק שלהביא גאולה אינו תפקיד האדם. אתה חייב להתפלל, לקוות לגאולה, אבל אינך יכול להעיז לפעול להביא את הגאולה, זו לא עבודה בשביל בני האדם, זו עבודה אלוקית. אחרי שהקב"ה יעשה גאולה, אז אנו נדע. ומהי עבודת האדם? ההלכה, אתה צריך לאבחן את המציאות, לראות מה שקורה ולהסיק מסקנות. אם היה סבל, זה סימן שצריך תשובה. ד' עשה טוב - תסיק מסקנות.

ולשיטתו, ה"מזרחי" אכן צדק, מדינת ישראל חשובה מאוד, היא הצלה לאומה. אם כן, מדוע אינו מסיק שצריך לעלות לארץ? משום שאיננו יודעים מה שיקרה בעתיד, מי ייקח על עצמו את האחריות להביא את כל האומה לכאן, מה יקרה אם ח"ו יתרחש משהו?! אומנם הוא מודה שאין תקווה ליהדות באמריקה, אבל הרי יש שם קהילות עצומות בתורה ואי אפשר לזלזל בזה. יש שם גם מרכז ענקי של כוח פוליטי ,שדולות יהודיות למען ישראל, לחצים על הקונגרס והממשל ,עיצוב דעת קהל. אם כן, לטובת האומה הישראלית אי אפשר לזנוח זאת, ואין לצמצם את האפשרויות לקים האומה רק למדינת ישראל.

זו כמובן אינה גישת ה"כוזרי" שמרן הרב קוק הולך על פיה. מרן הרב קוק תופס את הגאולה אחרת: אני, אתה, אנחנו, כולנו עושים את הגאולה, וככל שיהודים ידחפו , הדברים יזוזו יותר מהר.זו ההענות שלנו לדבר ד' שמופיע דרך המציאות. ובלשון הרב ממודז'יץ, שרבינו הרב צבי יהודה היה מצטט: "לא אנחנו דוחקים את הקץ, כי אם הקץ דוחק אותנו". שמיעת הבת קול : כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו. לא רק "סייעתא דשמיא" אלא גם סייעתא לשמיא.

לכן, זה שהרב סולובייצ'יק נעשה ציוני, זה לא מתוך ניתוח מחשבי עמוק, פילוסופי, מצוותי, הלכתי, אלא מתוך עובדות בשטח, השואה והמדינה. הוא מפרש את העובדות ההיסטוריות אך ורק ביחס למשמעותן עבור האדם הפרטי אך לא בהיקפן העצמי. כשיש טובה - צריך להודות גם להד' וגם ל"מזרחי". אך השואה והמדינה כשלעצמן איני יודע משמעותן, אבל מרצוני אני יכול לדעת. מדינת ישראל היא אמצעי להצלת האומה, אבל יש עוד אמצעים.

אנשים שואלים: מדוע הרב סולובייצ'יק לא עלה לארץ? שאלה זו נובעת מאי הבנה. הוא לא עלה, לא בגלל שהוא פחד או סיבה דומה, או משום שלא אהב את המדינה. אלא פשוט הוא נאמן לשיטתו. למה הוא לא אומר שזו גאולה? כי זו דעתו, זה מהלך מחשבי אחר לחלוטין. אנו לא חייבים להסכים עם דבריו אלא להבין אותם.

==






























==