שיעורי הרב שלמה אבינר

ציפית לישועה?

[הרב שלמה אבינר]

ביום הדין, אדם נשאל כמה שאלות. אחת מהן: "ציפית לישועה"? (שבת לא א). אך מה הגדלות בציפייה לישועה? יש שאלות אחרות שהן כבדות משקל: "נשאת ונתת באמונה"?, ההיית ישר בעסקים? "קבעת עתים לתורה"? "עסקת בפריה ורביה"? אלו דברים המצריכים השקעה מרובה. אך האם יש אדם שאינו מעוניין בישועה שתפתור את כל בעיותיו הקשות?

בכלל, היכן כתוב בתורה שיש מצוה לצפות לישועה? יושר בעסקים, לימוד תורה, פריה ורביה - הם מצוות מפורשות, אך לא כן הצפייה לישועה.

מסביר רבי משה מקורביל (CORBEIL) בעל "ספר מצוות קטן", שהיא נכללת במצוה "אנכי ד' אלהיך" (מצוה א), והיא חלק מאמונה בד'. אנו מאמינים בד', אך מעבר לזה יש לדעת מי הוא אותו ריבונו של עולם בו אנו מאמינים: טוב לכל? רחמיו על כל מעשיו? יתכן כופר שיגדיר: אני מאמין באל שהוא הטבע!

ההגדרה מופיעה בהמשך: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". כלומר: לא רק שיש ריבונו של עולם, אלא הוא גם דואג, אוהב ומטפל, משגיח, מנהיג, עושה חסד לחסידיו ושומר הבטחותיו. זאת אנו למדים מסיפור יציאת מצרים.

במצרים המצב היה קשה באופן נורא, במיוחד שמונים ושש השנים האחרונות מעת היוולד מרים שנקראה כן עקב המרירות. היה ממה להתייאש. זאת ועוד, כשהחל תהליך הגאולה, המצב החמיר, והוטל עלינו לקושש קש ותבן (שמות ה). גם אחרי יציאת מצרים, הנה רודפים אחרינו, וסוגרים עלינו סמוך לים סוף. מסכת ארוכה מאד של צרות ובעיות, טלטולים וייסורים.

בתוך כל זה, אנו מצפים לישועה ויודעים שד' לא עזב אותנו. הציפייה לישועה היא להאמין שד' תמיד נמצא אתנו, עוזר לנו ומנהיג אותנו. זה חלק מהאמונה בד', דווקא כשאין רואים כלום. בעוד שכאשר יש נסים גלויים, אין זו מעלה גדולה להתמלא אמונה. כל המעלה היא בעת קשה של הסתר פנים, שכביכול ריבונו של עולם אינו נמצא. בוודאי שהוא נמצא ועומד אחר כתלנו, "משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט). דרך החלונות עוד ניתן להבחין בו מעט, אך דרך החרכים איננו רואים מאומה.

בכל זאת, גם במצבים אלו אנו ממשיכים להאמין שד' עושה ישועה לעמו. הא כיצד? הרי המצב מידרדר מדחי אל דחי. אלא הכל שייך לסדר ההנהגה האלהית המוציאה אור מחושך, טוב מרע, מתוק ממר. מי שאינו רואה זאת, אינו מסוגל להבין מה קורה בעתות ישועה. בישיבה של מעלה, בשמים, בין שאר ישיבות יש ישיבת המשיח. לא כל אחד מתקבל אליה. יש תנאי: רק אדם היודע להפוך חושך לאור ומר למתוק (הקדמת הזוהר ד א). מי שאינו בקיא במלאכה זו, אינו שייך כל כך לעתות הגאולה ולא יבין הרבה מה קורה. הוא עלול להתעצבן ולהתייאש, או שיעמוד מן הצד, יעצום עיניים מרוב צער ומבוכה. או יתפקר ויאמר: עזב אלהים את הארץ.

גם כשהדברים נראים תקועים, באמת הם מתקדמים, אך הדבר יתברר מאוחר יותר. זאת המצוה של צפיית הישועה, מצוה הבנויה על חכמה גדולה של אמונה מעמיקה, חכמה ככל חכמה שצריכה לימוד.

מרן הרב קוק, בפירושו על הסידור "כי לישועתך קיוינו כל היום ומצפים לישועה" מסביר, שהצפייה לישועה כוללת שני עניינים: (א) צפייה מחשבתית, אמונית, הסתכלותית. גם כאשר איננו מבחינים במאומה, אנו ממשיכים להאמין. פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון ארוך של ישועת ד' בבוא עִתּהּ. (ב) הצפייה המעשית, היוצרת. פקיחת עין תדירית למה שקורה, וניצול כל הזדמנות וכל אפשרות כדי לקדם את הישועה (עולת ראיה א רעט).

הדברים קשורים, כי מי שאינו מאמין שריבונו של עולם לוקח את הדברים בידיים ומקדם אותם, גם לא יתאמץ לפעול פעולות. אדם אינו טורח בדבר חסר תכלית, הוא חס על עמלו מחשש שירד לטמיון. "אם ד' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו" (תהילים קכז א). אך אם ד' יבנה, לא לשוא עמלו בוניו בו (עיין ספר העיקרים ד ח). לכן, ראשית חכמה לדעת אם ד' בונה בית או לא. אם ד' בונה בית, אף אנחנו נעמול. לכן החלק הראשון של הצפייה לישועה הוא הבסיס של החלק השני. מתוך ראיית יד ד' הפועלת, נמשכים מאמצינו לקדם כל דבר, אפילו פירור. אם ד' לא בונה בית, מה לי להתאמץ על עוד פירור ופירור? וכי פירור יביא ישועה?

אלא שאת הישועה עושה ריבונו של עולם. יש לפקוח עיניים ולראות שלאותה ישועה גדולה אני מצרף פירור משלי, שמתוך כך גם הוא משתלב במהלך הגדול של ריבון העולמים.

על זאת שואלים את האדם ביום הדין: ציפית לישועה? הן במובן האמוני של ראיית פעולת ד' "קורא הדורות מראש" (ישעיה מא ד), והן במובן המעשי של הפעולות הממשיות למען קידום המטרה, מתוך ענווה גדולה וידיעה שזה לוקח זמן רב.

קשה לפעמים לראות את האור מתוך המחשכים, כמו במצרים שעל זה נכרתה ברית בין הבתרים (בראשית טו), כאשר נפלה על אברהם אבינו חשכה גדולה, למשמע הדברים הקשים בדבר הגרות, העבדות והעינוי, במשך ארבע מאות שנים. אך תמיד "והאמין בד'" (שם ו).

ברית בין הבתרים היא דוגמת הצבי המוזכר בשיר השירים הרץ "בין הרי בתר" (ב יז). "דומה דודי לצבי" (ב ט). אמרו חז"ל: "מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה, כך גואל ראשון נראה וחוזר ונכסה נראה וחוזר ונכסה" (שיה"ש רבה שם). הצבי רץ, פתאום מוסתר על ידי גבעה או הר, חושבים שהוא נעלם, אלא שאחרי זמן מה הוא שב ומתגלה בנקודה יותר מתקדמת. הוא עבר את ההר והוא עבר בגיא שבין שני הרים, בין הרי בתר. כך הגואל בא. הדברים מסתבכים, אך לבסוף הכל מתיישר ומתברר למפרע. הצבי אינו רץ בשטח חלק . העולם הזה אינו חלק. שיכור, "כל העולם כולו דומה עליו כמישור" (יומא עה א), שנאמר: "כי יתן בכוס עיניו יתהלך במישרים" (משלי כג לא). אבל באמת, הדברים אינם חלקים, יש גבעות ויש הרים, והצבי לפעמים נעלם. זאת ברית בין הבתרים של הצבי הרץ בין בתרי ההרים.

יש מסבירים שאין רואים את הצבי, לא משום שהוא נחבא מאחורי הר, אלא מפני שצבעו כצבעו של ההר, ועל פי מנגנון הישרדותי הוא נבלע בתוך הנוף. כך גם הגואל, הנבלע בתוך הנוף, בהיותו פועל בדרך הטבע, כמו כולם, לכן אין מבחינים בו. הוא רץ בלי הרף אך משתזר בנוף. הדברים מתקדמים בצורה רגילה, טבעית-נופית. אין רואים שריבונו של עולם פועל, פתאום הוא בוקע מן הנוף "הנה זה בא" (שיר הישרים ב ח).

מעלה גדולה היא לצפות לישועה, להאמין שגם בחושך יש אור ולעשות פעולות; צריך להאמין באמונה גדולה, לא להישבר ולא להתייאש, לא להתלונן, אלא לדעת שריבונו של עולם רוקם דברים גדולים, אורג את אורו של משיח.

צריך צפייה לישועה, אמונה גדולה, ויחד עם זה יש לפעול גדולות וקטנות ללא לאות, בכל מצב.

חזק ונתחזק, בצפייה לישועה, עד הישועה השלמה.