שיעורי הרב שלמה אבינר

צבא - זה ישן

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: הרב מרבה לדבר בשבחו של צה"ל. אבל אני למדתי בישיבה שלי (חרדית) שאסור להתגרות בגויים.

כל ההתנהגות הזו לאחוז בנשק ולהילחם נגד גויים הוא דבר חדש, שיש להוכיחו ממקורות נאמנים של תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים. כל זמן שאין הוכחה, יש להשאיר את הדברים על מתכונתם ולא להילחם.

תשובה: קודם כל איננו מתגרים אלא מתגוננים מפני אויבינו. אלא מה אתה מציע? שנחכה שאויבינו יעשו בנו כלה חס וחלילה? הרי הרמב"ן מזכיר שהתורה צוותה לספור יוצאי צבא בישראל כי אין סומכים על הנס.

שנית, אין זה חדש. משה רבנו לחם, יהושע בן נון לחם, השופטים והמלכים לחמו. החשמונאים לחמו. אלא שבמהלך הגלות היינו אנוסים ולא יכולנו להילחם. עתה שד' עשה ישועה לעמו, סר האונס, והמצוה להילחם חזרה ונעורה, אין כאן דבר חדש, אלא כמו דבר ישן שחזרנו אליו בבחינת שכחו וחזרו ויסדום (מגילה ג א).

ושלישית, מניין שאפילו בגלות אין לוחמים. הרי בגמרא (ערובין מה), ובשולחן ערוך (או"ח שכט ו) נפסק שאם גויים צרו על עיירת ישראל, אם זה על נפשות יוצאים נגדם למלחמה אפילו בשבת, ואם זה על קש ותבן אין יוצאים, אך אם זו עיר הסמוכה לסְפר, יוצאים אף על קש ותבן. והגמרא מביאה בתור דוגמא של עיר הסמוכה לספר את נהרדעא. הרי שגם בבבל יש להילחם.

אגב, גם מאוחר יותר, בזמן גזרות ת"ח ות"ט, קבוצות רבות של יהודים לחמו נגד חמלניצקי. אך אין זה זהה לענייננו, שהרי זה היה לצד הפולנים.

וכמובן מרדכי היהודי לחם בזמן הגלות עם כל היהודים נגד שונאי נפשם.

אך נחזור לחז"ל אשר ישבו בבבל. אם כן, בשנת ד' אלפים רל, תחת שלטון פרס, קם מלך רשע פירוז, המכונה פרוז רשיעא, אשר גזר גזרות רעות נגד היהודים, הוציא להורג חכמי ישראל, את אמי מרי בר מר ינקא, את רב משרשיא בר פקוד ואת ראש הגולה הונא מר בר מר זוטרא, חייב את היהודים להשפט בבתי משפט פרסיים, סגר תלמודי תורה, בתי כנסת ובתי מדרש, ועקב עלילת דם הוציא להורג בשנת ד' אלפים רלב מחצית מיהודי איספהאן. ובשנת ד' אלפים רמח המלך קבאד הראשון החמיר את הרדיפות נגד היהודים. עקב מהפכה עלה לשלטון אחיו ג'אמאספ בשנת ד' אלפים רנו.

אז קם מר זוטרא, ראש הגולה, ומרד, כפי שמסופר בסדר עולם זוטא: "ובההוא יומא נפק מיד רבא גדול זכר נשיאנו (ביום ההוא יצא נשיאנו מר זוטרא) לחיי העולם הבא, אתחזי ליה עמודא דנורא (נראה לו עמוד אש, כמו למשה רבנו) ונפקו בהדיא ארבע מאות גברין (ויצאו עמו ארבע מאות איש) ועבדו קרבא עם פרס (ונלחמו נגד הפרסים) ואורית מלכותא (וירש המלכות) וגבא גזאיתא שבע שנין (וגבה את המס שבע שנים). ובסוף שבע שנים חטו הן דנתקו דהוו בהדיה (חטאו העם אשר היו עמו) ואשכחינון דהוו שתויי יין נסך (ומצא אותם שותים יין נסך) וקא מזנאן בבית מלכי פרסאי (מזנים בבית מלכי הפרסים) ואסתלק עמודא דנורא דהוו סגי קמי (והסתלק עמוד האש שהיה הולך לפניו) ונקטוהו פרסאי (ולקחוהו הפרסים) וקטלוהו וצלבוהו (והרגו אותו ותלו אותו) לריש גלותא מר זוטרא (את ראש הגולה מר זוטרא) ולריש מתיבתא (ולראש הישיבה – הוא רב חנינא) על גשרא דמחוזא (על גשר מחוזא)".

באותו יום שמת, נולד לו בן שנקרא אף הוא מר זוטרא (סדר עולם זוטא), גדל בסתר, בגיל שמונה עשרה עלה לארץ ונעשה ראש הסנהדרין בשנת ד' אלפים רפ.

על כל פנים נמצאנו למדים שחכמי הגמרא שאת תורתם אנו לומדים בישיבות, הורונו להילחם אפילו בגלות ובשבת, והם עצמם לחמו כאשר יכלו.

קל וחומר עתה, כאשר בחסדי ד' חזרנו לארצנו הישנה-החדשה , ולצבא – מצוותנו הישנה-החדשה.