שיעורי הרב שלמה אבינר

פירות מוזרים יש בארץ הזאת...

[הרב שלמה אבינר]

"ט"ו בשבט שמח!", פרצו פנימה, "יום הולדת שמח סבא!"

הקיבוצניק הזקן הושיב את אורחיו במאור פנים, ובידי החקלאי המחוספסות שלו כיבד אותם בפירות הארץ. "כן, כן. כמה טרחנו וכמה עמלנו עד אשר הארץ הניבה פירות. את כל נעוריי, את כל חיי מסרתי על כך, אבל...", והוא הרים מבטו, " איני מצטער. אני גאה...".

"למה גאה, סבא אליעזר?" שאל יוחנן הכלכלן, "פירות אפשר לייבא מחוץ לארץ..."

-"שטויות, יוחי! אלו פירות מתוקים. מתוקים בעמל. בניתי את הארץ ונבניתי, ועדיין אני בונה ונבנה. הקשר עם ארצי, הוא כמו קשר איש עם אשתו".

- "טוב לדעת", אמרה לו הסבתא בחיוך, "שיש לך אישה אחרת".

- "לא לזה התכוונתי, מירהל'ה. אני נשוי רק איתך לנצח. אבל עם ישראל וארצו, זה כמו איש ואישה. גם חובה וגם הנאה".

- "אני מסכים איתך סבא", אמר יוסי, אשר דרגות סגן אלוף מככבות על כתפו. "גם אני מוסר נפשי על הארץ ואני מאושר"

-"מה כל כך מאושר?" שאל יוחנן, "אני יושב במשרד ממוזג מ-9:00 עד 17:00 וכל כמה ימים יש לי חופש. אתה מתרוצץ אחרי מחבלים, זוחל על קוץ ודרדר, הולך לישון בשלוש בלילה, קם בשלוש בבוקר ובאמצע מזעיקים אותך שלוש פעמים, אין לך שבתות וחגים...".

"די. אני מאושר, כי אני יודע שאני מגן על העם ועל הארץ, וגם על כבודם של ישראל, מה שהדתיים מכנים... מכנים..."

"קידוש השם", אמר הרב אהרון.

"כן, כן. קידוש השם. אני מאוד מאושר. בזכותי ובזכות חייליי אתה יושב לך בשקט במשרדך הממוזג, ואתה תמיד רק מדבר על כסף וכסף..."

- רגע! רגע! אני רק כסף וכסף?! אני לא הייתי עכשיו במילואים בהתנדבות?! אני לא עזרתי לקטיף של סבא שבועיים?! אני רק יודע שבלי כסף אין לנו כלום - לא צבא ולא חינוך ולא קיבוץ ולא ישיבה של הרב אהרון! אשרינו שאנו מדינה עשירה, אבל הכסף לא בא לבד. צריך תכנון. צריך חשיבה..."

- "ולאן הולך הכסף?" הפסיקו נדב, " הרי יש כל-כך הרבה עניים שחסר להם. הארץ הזאת יפה מאוד, אבל בעיניי היא רק אמצעי, כדי שנבנה כאן חברה צודקת, חברה של יושר, חברה של אחווה".

- "ובמדינתנו אין צדק לטעמך?" שאל סבא אליעזר.

- "לא מספיק. צריך הרבה שיפורים. כך כתוב בתנ"ך שלך, רבי אהרון, שאברהם אבינו נבחר כדי שזרעו יעשה צדקה ומשפט"

- "זה תנ"ך שלי? זה תנ"ך של כולנו" העיר הרב אהרון.

- "זה כל מה שיש לך לומר?", שאל יוסי, "שותק כל הזמן, הדוס של המשפחה..."

- "אני פה כי זו מצווה, אפילו מצווה גדולה" השיב הרב אהרון.

- "ואנחנו לא עושים מצווה, לדעתך?"

- "הממ... אתם עושים, אבל אינכם מודעים..."

- "אנחנו לא מודעים? אני שוכב במארב ואיני מודע שזו מצווה?" תמה יוסי.

- "די, די. לא לריב", אמר הסבא אליעזר, " אתם כולכם מתוקים, כמו שהפירות האלו מתוקים, כמו שהארץ מתוקה... משפחה אחת ואחים רבים. כל אחד עם יכולות משלו, כל אחד עם השליחות המיוחדת לו, כל אחד מממש בחייו תכונה מסוימת של עם ישראל כולו".