שיעורי הרב שלמה אבינר

[הרב שלמה אבינר]

"עת לחבק ועת לרחוק מחבק" (קהלת ג, ה). כאשר הכל מסובך והכל מלא מתח - "עת לחבק". כאשר ילד משתולל ומתהולל ומקלל - עת לחבק. לחבק חזק ועוד יותר חזק.

לא שמעת על אהבת ישראל? ודאי שמעת! אלא מה אתה אומר: אהבת ישראל? ודאי, אך לא ל"אלה"! אם כך אתה אומר, לא שמעת כלום! כי את היהודים שכולם מחמדים וחיכם ממתקים - אותם אני אוהב גם בלי פסוק. הפסוק ניתן דווקא בשביל "אלה", בשביל אלה שרוקדים מסביב לעגל, עגל הנוחיות וההנאה השפלה והגסה של החיים הזמניים. דווקא כאשר העם רקד מסביב לעגל, התגלתה מסירות הנפש של משה רבנו, שאמר: "אם תשא חטאתם" טוב, "ואם אַין מחני מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב), שהוא ספר העולם הבא, כפי שביאר מרן הרב קוק (אגרת תקנה). בשנתו האחרונה לחייו, הזכיר רבנו הרב צבי יהודה פרשה זו בכל מוצאי שבת והדגיש, שכדי להחזיק מעמד במצב כזה, היו נצרכים למשה רבנו עצבים של ברזל. היתה כאן צוואה רוחנית שיבואו ימים שבהם נצטרך עצבים של ברזל כדי להחזיק באהבת ישראל.

ומעשה רבנו שדיבר כדרכו על אהבת ישראל, עוד ועוד, והסביר שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים. העיר תלמיד, שכבר היה רב חשוב: "למה הרב מדבר כל הזמן על אהבת ישראל?" רצה לומר: הבנו את העיקרון, אנחנו לא טיפשים.

דפק רבנו על השולחן, קם והרעים בקולו: "אדבר על זה כל הזמן, והלוואי שיישאר לכם קצת מזה בשעת מבחן". שהרי כגודל השבר כך גודל החיבוק.

דוגמא: פרשת אלטלנה, כאשר יהודים מנעו מיהודים להגיע לארץ, כאשר יהודים ירו על יהודים, כאשר יהודים הרגו יהודים, כאשר יהודים האוחזים בנשק למען הארץ רצחו יהודים האוחזים גם הם בנשק למען הארץ, נורא ואיום מכל! ומה כתב אז רבנו במאמרו "ממעמקים" (לנתיבות ישראל א קכח)?

הוא כתב "ואם במהלך ייסורינו, אשר בדרך עלייתנו חזרתנו אל מקומנו, בתהליך גאולתנו ופדות נפשנו, צריכים היינו גם לעבור את התחנה המופלאה הזאת, גם את סתר המדרגה הנוראה הזאת של התנגשות הריגת אח באח, בארץ עצמה ולמענה, הלוא נדע ונכיר את ערך מירוקם של הייסורים הללו". שהלוא תרבות הזמן בנויה על כפירה ועל שנאה ולעומתה "התורה היא האהבה" (אורות, אורות התחיה פרק יז). לכן יש לפתוח את מחסני החירום של אהבה ואחווה. "מחסני העוז של אחדותנו הישראלית השורשית... הלוא פלוט יפלטו בכל תוקף את דלדולי הכפירה ואת רפיונות השנאה". נעורר "גבורתה הנפשית של ההבנה והסלחנות ההדדית", יבוא "קידוש השם של האחווה האמתית הכוללת את כולנו ויגרוף בתעצומות טהרו את כל ערפלי השנאה הקטנוניים". עתה "התחדשות הלידה... זורח האור הגדול, המתחדש על ציון ו'נזכה לברכת השלום' "(שם קכח-קכט).

כאשר המתח גובר, אל תהיה צודק, היה חכם, היה אוהב, ובזה אתה צודק יותר מכל. רבינו הגדול הרב צבי יהודה, התנגד לכל התנגשות באומה. כבר כתב מרן הרב קוק שחילול השם הגדול ביותר הוא התנגשות בין אחים (מאמרי הראיה 365). כאשר אירע הפינוי הראשון של אלון מורה, רבינו בכה, והסביר שזה בגלל שתי סיבות א. בגלל שעוקרים יהודים מארץ ישראל. ב. בגלל שגורמים ליהודים לריב ביניהם. הוא התנגד לכל הסכסוכים ולכל המתחים. לכל היותר, היה מוכן ל"אי נעימויות קטנות" ורק בתוך ים של אהבה.

משל למה הדבר דומה, לתלמיד אהוב מאד עליו שרבנו רצה לנזוף בו על דבר לא ראוי שעשה. חיבק אותו חזק ביד ימין ובאותו זמן נתן לו סטירה ביד שמאל. אם אינך יודע לחבק, אז אין לך לתת סטירות.

תלמידי חכמים הם אבירי החיבוק, במיוחד הגדולים שבהם. הם טורחים ועמלים לשמור על אחדות האומה מעל הכל, והם מלמדים אותנו איך להיאבק על ארץ ישראל בלי שימוש בכוח חלילה. זכורים אנו בעת הפינוי הנורא והאיום של ימית, הוטסו על ידי צה"ל שני גאוני הדור כדי לדבר על מוחנו ולבנו למען לא נעשה מלחמות. כאשר ההליקופטר עם שני הגדולים התרומם, כמה צעירים שטרם תמה רתיחוּת דם-בחרותם צעקו לעברם: בוגדים! ודאי לא היו בוגדים, חס וחלילה, אלא אוהבים, אחראים, גאונים, אבירי החיבוק. בוודאי גם הצעירים היו חסידי החיבוק, אבל מדרגות יש בחיבוק.

כתב מי שכתב ביחס לחטא העגל ולמצבנו אנו: "אל תפלו בחטאו של אהרן הכהן הגדול, אוהב השלום ורודף השלום". ואנחנו חוזרים ומכריזים: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).

הדגיש רבנו הרב צבי יהודה שלא כתוב "כדי לקרבן לתורה" שאין זו אהבה. אלא אוהב כדי לאהוב. ועוד הדגיש: באילו בריות מדובר כאן, בקרובים או ברחוקים? הוי אומר רחוקים, שהרי קרובים אין צורך לקרב. נמצאת למד שגם רחוקים יש לאהוב - כדי לאהוב.

עת לאהוב.