שיעורי הרב שלמה אבינר

עשר שנים לגוש קטיף

[ראיין: הרב מרדכי ציון]

ש: מה עלינו לחשוב על חורבן גוש קטיף?

ת: אסון נורא. חטא נורא. אך באופן כלליי יש להימנע מהעלאת גרה נפשית, Mental Rumination. לא להסתכל כל הזמן אחורה, אחרת נהפוך לנציב מלח כמו אשת לוט, אלא להביט קדימה. לכן אדם יש לו עיניים לפנים ולא לאחור.

ש: זו לא התעלמות מהצער?

ת: זו התגברות על הצער. כמה פעמים שאלתי את אבי ז"ל על מה קרה לו בשואה תחת שלטון הנאצי. השיב לי: זה מאחור, מסתכלים קדימה! פעם סיפרתי זאת, אנשים אשרו בפניי: גם אבי אמר לי כן, ובזכות זאת הוא שרד ואף אני שרדתי (כמובן, אינינו משווים חורבן גוש קטיף לשואה).

ש: בכך אנו לא סולחים בקלות יתר לאלה שעוללו את החורבן הזה?

ת: נכון שזה היה חורבן, חורבן הכלל, חורבן הפרט, חורבן האומה, חורבן התורה. ויחד עם זה – לא תקום ולא תטור. אנו עם אחד. היינו עם אחד לפני הגירוש ואנו עם אחד אחרי הגירוש. יש חיים גם אחרי קטיף. בתלמוד ירושלמי יש משל כדי להסביר את האיסור של לא תיקום: אם אדם החותך בשר, בטעות פצע עם יד ימין את יד שמאל, התקח יד שמאל את הסכין ותפצע בחזרה את יד ימין?! הרי זה אדם אחד. אשרינו שגם אחרי קטיף נשארנו עם אחד.

ש: מה הכוונה נשארנו עם אחד. ממה היה לחשוש?

ת: ממלחמת אזרחים. מלחמת אזרחים תמיד עלולה להתלקח במצבי משבר. והיא יותר נוראה מכל.

ש: זאת אומרת שעלינו תמיד לוותר בגלל חשש מלחמת אזרחים?

ת: זה אומר שכל מה שאנו עושים בארצנו, עלינו לעשות עם עמנו. אנו לא לבד כאן. אנו יחד עם כולם. זו לא ארץ פרטית שלנו. היא של כל האומה. וכולנו יחד מחליטים. לפעמים מחליטים נכון ולפעמים מחליטים לא נכון. אך מאהבת האמת, נודה שכמעט תמיד מחליטים נכון, לכן יש לנו מדינה לפאר ולתפארת. וכמובן בודאי נשוב לגוש.

ש: ומה לעשות כדי שדבר כזה לא יקרה עוד פעם? והאם בכלל יש סיכון שזה יקרה עוד פעם?

ת: בודאי שיש סיכון. כל זמן שזה לא קרה אף פעם ,לא היה צריך לחשוד בכשרים שיעשו איוולת נוראה כזו. אך אחרי שנעשה פעם אחת, יש לעמוד על המשמר. באשר לשאלה מה לעשות כדי שלא יקרה שוב, ברור שכדי לרפא מחלה, יש להבין סיבתה. איזהו חכם, היודע דבר בסיבותיו. והסיבה היא שעמנו אינו די מאוהב בכל מלוא רוחב הארץ, אינו די מבין את ערכו של כל מלוא רוחב הארץ. לכן יש להסביר, לברר, לשכנע, ללמד.

ש: להסביר שזה מסוכן מבחינה בטחונית, כפי שאנו רואים מה קרה ומה קורה עקב הפקרתנו את גוש קטיף לאויב?

ת: ההסברה הבטחונית היא רק מצטרפת, היא אינה העיקר. עובדה שהפקרנו את חבל ימית, והנה עד היום יש לנו שלום עם מצרים. אסור לסגת גם אם נסיגה תביא שלום, ומצוה להישאר גם אם זה גורם בעיות בבטחון. על ארץ ישראל, צריך מסירות נפש.

ש: אז איך להסביר באופן ששווה לכל נפש באומה?

ת: שיחס עם ארצו הוא כיחס איש ואשתו: הינם מסורים אחד לשני, הן לטוב הן למוטב. הם אדם אחד. הם לא ייפרדו גם תחת איומים. כך אומר ישעיהו הנביא: "כי יבעל בחור בתולה, יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה, ישיש עליך אלהיך" (סב ה).

ש: זה עלול לקחת זמן רב. יש אנשים שלא מבינים זאת?

ת: לאו דווקא. עם ישראל מתחלק לשלושה חלקים.

א. משוכנעים, שאינם זקוקים להסברים שלנו.

ב. משוכנעים הפוך, שההסברים שלנו לא יועילו להם, לפחות לטווח קצר.

ג. הרוב הדומם, שמתלבט, יום חושב כך ויום חושב הפוך, והוא צמא לשמוע, ודווקא לשמוע דברים מרוממים.

ש: זה לא גדול עליו?

ת: אדרבה. דורנו הוא דור גדול. פעם שר הבטחון רפול אמר: אסור לסגת מיהודה ושומרון, כי זה מסכן את ארץ ישראל. שלח לו רבנו הרב צבי יהודה מכתב חריף: אסור להפקיר יהודה ושומרון לא כדי להגן על ארץ ישראל, אלא מפני שהוא בעצמו ארץ ישראל! אמר תלמיד לרבנו: אבל סוף סוף יש אדם נגד נסיגה? ענה לו רבנו: העם הזה צריך לשמוע דברים גדולים. התלמיד הקשה: אולי הם יעברו מעל ראשו?! השיב לו רבנו: כאשר משה רבנו טען לפני ד': הם לא יאמינו לי, הוא ננזף. ישראל הם מאמינים בני מאמינים וצריך לומר דברי אמונה גבוהים. כלומר: שזו ארצנו.

ש: בסיכום?

ת: זו ארצנו מאבותינו, זו ארצנו מרבונו של עולם, זו ארצנו לנצח.

• פורסם בשאילת שלמה 392