שיעורי הרב שלמה אבינר

לכבוד יום האשה הבינלאומי,

מול השאלה האם אנו בעד פמיניזם, אנו נבוכים, כיון שפמיניזם אחד ויחיד אינו קיים, אלא יש צורות רבות ושונות של פמיניזם, כשלכל צורה יש גם תת-זרם ותת-פירושים:

- פמיניזם ליברלי

- פמיניזם רפורמי

- פמיניזם אמנציפאציוני

- פמיניזם מסורתי

- פמיניזם בורגני

- פמיניזם שטלתני

- אפרו- פמיניזם

- פמיניזם שחור

- פמיניזם פוסטמודרני

- פמיניזם קוויר Queer

- פמיניזם שיוויוני

- פמיניזם אוניברסלי

- פמיניזם רדיקלי

- פמיניזם סוציאליסטי

- פמיניזם אנרכיסטי

- פמיניזם דיפרנציאלי

- אקו-פמיניזם

- תאולוגיה פמיניסטית

- פמיניזם מטראליסטי

- פמיניזם משפט

- פמיניזם פוסט-קולוניאליסטי

- פמיניזם דתי

ועוד.

לכן אנו נתיחס רק לשלושה זרמים חשובים, וגם להם כפי פרשנות מרכזית: הפמיניזם הליברלי, הפמיניזם הרדיקלי והפמיניזם הדיפרנציאלי.

הפמיניזם הליברלי, תובע זכויות שוות לאשה ולגבר, הוא תוצר של הדמוקרטיה הליברלית במערב. הוא לא תוקף את הסדר החברתי אלא רוצה לשפר אותו, כדי לתת לנשים את המקום המגיע להן. הוא לוחם נגד אי שיוויוון ואפליית הנשים. דוגמה לזה היא הפילוסופית הבריטית מרי וולסטונקרפט: יש לאפשר לנשים בעלות כח על רכוש וכן הצבעה בבחירות. אם כל הרכוש שייך לבעל, אז אין לה חופש אישי וכלכלי. יש לבטל את אפליית המשכורות. יש לשפר את המשכורות ותנאי העבודה. יש לאפשר לאשה זכות ירושה. כמובן להילחם נגד זנות ומתירנות.

כל זה נראה טוב וישר, אך יש בעיה בפמיניזם הזה בכך שאינו מתחשב בהבדל הביולוגי, שבא לידי ביטוי באמהות. זה יפה לרצות לחלץ את האשה מילדים-מטבח-כנסייה, או בגרמנית Kinder, Küche, Kirche, אבל לפעמים זה דוחף נשים להתנהגויות של גברים בלי התאמה נצרכת, מה שגורם נזק לנשים ולצרכי הילדים.

לכן, מכאן, אנו מגיעים לפמיניזם הרדיקלי. רדיקלי הוא מן המילה הלטינית Radix, כלומר שורש. יש לפתור את הבעיה מן השורש, ולהבין שההבדלים בין איש לאשה הם תרבותיים, ולא טבעיים מולדים. דוגמה לזה היא הפילוסופית הצרפתית סימון דה-בובואר שקבעה: לא נולדים אשה, נהיים אשה. לא נכון שהאשה תהיה בבית, בעולם הפרטי. היא צריכה להתבטא במרחב הציבורי כמו גברים. הגברים מנהלים משטר פטיארכלי ושולטים בחיים הפרט והכלל. הבעיה אינה אי שיוויון או אפליה אלא דיכוי. שורש הבעיה הוא שלטון פוליטי על הנשים, לכן יש לשנות את מבנה החברה. מלחמה נגד אלימות הגבר כלפי אשתו, היא בעיה פוליטתי. סימון דה-בובואר כותבת בספרה הפילוסופי "המין השני", שבהשקפה השולטת בחברה, הגבר נחשב כנורמלי, והאשה כיצור אחר, שני. כך הגברים מתייחסים לנשים, וגם כך נשים מתייחסות לעצמן.

אבל זו הגזמה. יש מהות נשית. החתירה לאותו שחרור, לאותה מהפכה, גובה מחיר רב מהנשים. כדי להצליח מקצועית עליהן לאמץ מודל גברי אגרסיבי ותחרותי. זה אפקט תוקן Effect Token של היפקונפורמיות הסתגלותית לחברה הגברית. זאת התנהגות לא טבעית שבסוף פוגעה בהן.

האשה הופכת לקרבן, כי יש לה יום כפול בעבודה מקצועית ועבודה ביתית. היא עובדת יותר מן הבעל. לפעמים יש גם נוכחות שלישית, כי עליה לטפל בזקנים.

בודאי אנו מסכימים שאשה אינה רק מתנה-בושם-פרחים. בודאי שאינה רק צבע ורוד. בודאי שיש להילחם נגד אונס ופגיעות דומות של הטרדה, וכן נגד סרטים פורנוגרפים שהופכים אותה לחפץ. אבל הכפירה בנשיות, במהות הנשית, אינה אמת.

ומכאן לפמיניזם הדיפרנציאלי, כלומר ההבדלתי. אין לאיש ולאשה אותו טבע, אותה מהות. יש נשיות, יש אופי נשי יחודי, ספיציפי, מולד. העיקר אינו המעמד החברתי של האשה אלא השוני, והוא קובע ערכים ויחס לגבר. המטרה היא שיוויון בשוֹנוּת. מרכז המאבק אינו שהאשה תהיה גבר, אלא תהיה אשה.

לאמהוּת יש חשיבות גדולה והיא מעצבת את האשה. כמובן, מה שלבעל אין הריון ולידה, אינו פותר אותו משותפות באחריות של ניהול הבית. וכבר בחינוך הילדים, יש להרגיל את הבנים להיות שותפים בעבודות הבית כמו הבנות וכן להיות Babysitter.

אפשר לקרוא לזה שיוויון בשוֹנוּת או ליתר דיוק זכות בשוֹנוּת. יש להכיר את המאפיינים היחודיים של האשה, ועקב כך לתת לה כבוד והערכה. וכך היא תינצל מהתודעה הקורבנית. יש לסייע לאשה הבודדה, לאשה החד הורית, שסובלת רבות מעוני, מהטרדה ומפגיעות דומות. יש לדאוג לכך שהאמהוּת לא תהווה גורם מפלה בעבודה. יש לזכור שעבודתה בבית שווה מיליארדים. וכמובן אין זה שולל אפשרות שתלמד באוניברסיטה למשל. אגב, בנות מצליחות שם יותר מהבנים.

וכמובן אין לבזות נשים על ידי מה שנקרא תחרות יופי, שגם זו החפצה או חפצון.

וכבר פסק הרמב"ם: "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו" (הלכות אישות טו כ).

• פורסם בשאילת שלמה 537

==

==