שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

סעודה קטנה לד'

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־04:17, 12 בינואר 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

סעודה קטנה לד'

[שיחת הרב בהקפות שניות בישיבה תשע"ד]


בשמחת תורה אנו שמחים על התורה והמצוות שקיימנו במשך כל השנה. ישנה קושיא ידועה שהתעוררה לפני כמה אלפי שנה, האדם אינו שמח כל כך על התורה, ולכן כפה עליהם הר כגיגית (כפי שמסבירים התוס' בסוגיא במסכת שבת (פח, א).

כדי לפטור את הבעיה שהתורה לא משמחת אותנו הומצאו כמה פתרונות:

א. שיטת הרפורמים: מה שמשמח בתורה שומרים, מה שלא משמח מוחקים. שלטענתם זה לא מוסרי להכריח, לכפות, להעציב או לדכא בן אדם. המוסרי זה החופש, זה השמחה, לכן כל מה שאינו חופש ושמחה, בוטל. עד כאן הסכלות שלהם, שיהיו בריאים.

ב. שיטת המצמצמים: הם אנשים מושמעים ומאמינים, מאמינים שהתורה אמת וחייבים לקיים, אבל הם מקיימים את המינימום של המינימום הנידרש. כל דבר שאפשר למצוא קולא על פי הלכה, גם דעת יחיד, הם יפסקו כמותו, יגרדו את השוליים של החוק. צריך לצמצם כל מה שאפשר למצוא, שהרי לקיים את התורה זה לא נעים. בהתחלה זה ניקרא 'מודרן-אורותודוכס'. זו השיטה שהגרי"ד סולוביצ'יק תוקף (עיין דברי הרב עמ' קיב). הם טוענים שהתורה היא מטרדת, כמו שישנם אנשים השואלים שאלה ומוסיפים: "תגיד לי מה ההלכה היבשה, אל תוסיף דבר". 'תורה יבשה' זו הגדרה יפה, נמצאת בתיקוני זוהר תיקון ל' 'אורייתא יבשתא', אין לב, אין נשמה. זה גם נידון בספר מאמרי הראי"ה במאמר קצר של מרן הרב קוק שנקרא 'הערת הרב לספר הגלות בתוך הגאולה' (עמ' 44-42). אחד הציע למרן הרב קוק, שאנחנו רוצים שכולם במדינה ישמרו מצוות, ואם יש אנשים שאינם מאמינים בתורה זה לא מפריע, שהרי אפשר לשמור מצוות כמו בכל מדינה כמו שמי אדם שלא מאמין בחוק אבל חייב לשמור עליו, כך גם פה. הסביר לו מרן הרב קוק: לא כן העניין. לדבר זה גם החילונים לא יסכימו וגם אנחנו לא מסכימים. כלומר, עבור זה האדם התורה היא תשלום מס, מס של מעשים שחייבים. אבל הלב שלו במקום אחר, כמו אדם שמתנהג יפה עם אשתו, אבל בסתר לבו הוא אוהב אחרת, כלומר הוא משלם לאשתו מס של מעשים, בנאמנות וברצינות, אבל הלב שלו לא שם. זו שיטת המצמצמים שעבורם התורה היא חוקים, חייבים, אבל השמחה שלהם במקום אחר.

ג. שיטת המשמחים - אם התורה לא משמחת, אנחנו נוסיף על זה שמחה. אם הלחם יבש, לא טעים, נשים עליו ממרח שוקולד. לכן מורחים ממרח שוקולד על התורה שהיא מרה. התפילה משעממת, אז עושים בית כנסת יפה, שרים, רוקדים, עוד שרים, עוד רוקדים, ואז אפשר להתפלל למרות הקושי, ככה אפשר לבלוע את הגלולה המרה. לימוד תורה הוא מבאס, אבל אפשר לעשות מצחיק, מעניין, מגוון. מצווה כשלעצמה היא לא משמחת, אלא צריך להוסיף ממתיק, נמרח שוקולד על כל מצווה. אפילו החופה, שזה אמור להיות הדבר הכי נפלא בעולם, זה לא מספיק, צריך לנגן בעוצמה, לומר באמצע דברי תורה, צריך למרוח ממרח שוקולד.

ד. השיטה שלנו - אם אדם לא חש שמחה בתורה ובמצוות, החסרון הוא לא בתורה, אלא בו, הוא בעייתי, לא התורה בעייתית. פיסקה שנמצאת גם באורות התורה (פרק ז) וגם באורות התשובה (פרק יד): "מיעוט נעימות מתיקות התורה בא מחסרון בטבע הישראלי". הטבע שלנו הוא לא תקין, הוא פגוע ונגוע. אומר הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ב) וגם בשמונה פרקים, שהחולה טועם את המר מתוק ואת המתוק מר. חולה הוא לא אדם שנשברה לו הרגל, זו בעיה מקומית, חולה הוא אדם שיש לו חיידק שרץ בגוף ומשבש לו את המערכות, הוא טועם את המר מתוק ואת המתוק מר, כלומר יש לו פגיעה בטבע הגופני. כך מסביר הרמב"ם, אדם עם מידות רעות יש לו פגיעה בטבע הרוחני שלו, לכן לא צריך לשנות את התורה, לא צריך למחוק חלקים, לא צריך לצמצם למינימום, לא צריך להוסיף ממתיקים, אלא לשנות את הטבע שלנו, כי התורה מותאמת לטבע האמיתי שלנו. ואיך נשנה את הטבע? על ידי לימוד תורה. הלימוד לאט לאט חודר וחודר וחודר, ולאט לאט הוא משנה את הטבע שלו מזדכך ומטהר, ואז יש לו מתיקות בתורה.

אמנם יש בעיה גדולה עם כל ההסבר הזה, מדובר כאן על האדם עצמו, מה הוא יעשה כדי שיהיה לו נעים בתורה, כפי שמסביר מרן הרב קוק שהתורה באמת מתאימה לטבע שלנו ולכן היא גורמת שמחה. אך גם אם היא לא הייתה מתאימה לטבע שלנו, אז לא צריך לקיים? כלומר כל מה שאמרנו זה נכון, אבל זה לא המדרגה העליונה.

המדרגה העליונה היא מה שכתוב בגמרא על שמיני עצרת.

כתוב בגמרא סוכות (נה, ב) לגבי קרבנות בסוכות, "הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך". לא שאנחנו נהנה ממנו (מה'), אלא שד' יהנה ממנו (מעם ישראל). עבודת ד' היא לא בשבילנו, אלא בשביל רבש"ע, זוהי המדרגה העליונה, בשבילו. "אשרי מי שעמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו". כידוע זו מידת החסידות של ספר מסילת ישרים. מי שעושה בשביל רבש"ע, לא יגיד שזה לא טוב לו. אנחנו לא בדרגת החסידות, ולכן סעודה גדולה אי אפשר, אבל סעודה קטנה אפשר. מי שבדרגת החסידות, הכוונה שהוא חסיד כל היום וכל הלילה. אבל גם מי שלא חסיד, זה לא אומר שהוא לא נותן לקב"ה מידי פעם סעודה קטנה, מידי פעם הוא חסיד, כמו שרשע מידי פעם עושה מעשה צדקות, כמו עגלון מלך מואב שקם לדבר ד' (מ"ב נו סק"ח) ונבוכנצאר שרץ שלושה צעדים לכבוד ד' (מ"ב קכג סק"ב בשם ב"י). גם מי שלא חסיד עושה לפעמים מעשי חסידות. גם אנחנו עושים לפעמים לקב"ה סעודה קטנה.

איך עושים סעודה קטנה? צריך ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבא, ואז באה שמחת תורה. אומר האריז"ל: ראש השנה - תכתבו, יוה"כ - תחתמו, הושענא רבא - חתימה שניה. איפה שמענו שצריך חתימה שניה? זה כתוב בהלכות כשרות, "חותם בתוך חותם" – יין שבטוח שלא נגעו בו גוים צריך חותם בתוך חותם (ע"ז לא, א. שו"ע יו"ד סי' קל). "טובים דודיך מיין" (שה"ש א, ב) - חותם בתוך חותם. ואז בשמחת תורה, המלך חותם את הפתקא. אחר כל הטיהור, אנחנו מגיעים למצב שאנחנו שמחים על התורה. אנחנו שמחים כי זה הטבע שלנו, אבל גם אם זה לא הטבע שלנו לגמרי מזוכך, אנחנו שמחים בקב"ה, אוהבים את הקב"ה, נותנים סעודה קטנה לקב"ה. ומזה יש הקרנה לכל השנה, מהסעודה הקטנה הזאת, כמו שיש הקרנה לכל החיים ממה שאדם עמד תחת החופה, "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך" (ירמיהו ב, ב).

הסעודה הקטנה הזאת היא קטנה אבל היא המדרגה העליונה, נזכה לתת לקב"ה סעודה קטנה שהוא יהנה מאתנו, ומזה יהיה לנו שמחה כל השנה.


  • פורסם בשאילת שלמה 299