שיעורי הרב שלמה אבינר

[באהבה ובאמונה. לכבוד גיליון ה-1000]

איש-הציפור הגדול היה שולח את כל הציפורים שבעולם למען יביאו לו גרגרי זהב טהור מהנהרות וההרים כדי לבנות לו בית של זהב לגור בו לעולמים. הציפורים היו מתגעגעות, וכאשר הביאו גרגר זהב, היה האיש-ציפור הגדול נושק להן והן היו שמחות שמחה של נשיקה אמיתית, והיו מחפשות ומחפשות ולבסוף מוצאות וחוזרות ומביאות אליו את הגרגרים, והוא היה אוסף את הגרגרים ונושק להן.

והיתה ציפור אחת שלא מצאה אף גרגר, והיתה מתגעגעת ובוכה. ובכל פעם היתה חושבת שמצאה גרגר כי היתה רואה נצנוץ של אור, וכשהיתה מתקרבת, הניצוץ היה נעלם, ומצאה שם סתם אבן פשוטה או ברזל, והיתה בוכה ומתגעגעת.

והיה המלך איש-הציפור הגדול מזמין את כל הציפורים לבוא יחד ולהשלים את הבניין, כי היתה המלאכה כמעט שלמה, והיו די גרגרי זהב טובים.

והיתה חסרה ציפור אחת, ואותה הציפור ההיא בוכה ומתגעגעת. והיו מחפשים אחריה, ומצאו אותה יושבת תחת עץ ולא מוכנה היתה לבוא כי היתה מתביישת מפני המלך הציפור, שלא מצאה זהב. והביאו אותה אליו בכל זאת במילים של ניחום. ובאה לפני המלך בוכה ומתביישת, והמלך היה מחייך חיוך גדול ושמח לראות את אותה הציפור שהיתה מתגעגעת כל כך. וקרא לה להתקרב, והיא לא היתה רוצה כי היתה מתביישת בעצמה על שלא מצאה גרגרי זהב.

והביאו אותה אליו והיו מלווים אותה בדברים של ניחום ומפייסים אותה, ועמדה לפני המלך קרוב, וראתה את העיניים שלו, שהיה בהם אור טוב של טוּב לב, כמו שיש רק למלך אמת. והיתה מתפייסת באמת, ושמחה מעט ובוכה בדמעות גדולות וחמות מאוד, והיו הדמעות אוספות את הזהב ביחד, ומחברות את הגרגרים ביחד, וממיסות אותם, ובונות בהם את הבית הגדול של זהב.

ועדיין אמרה הציפור למלך שאפילו אותן ציפורים שלא מצאו גרגר, היו מביאות איתן שיר של געגוע או איזה סיפור של אגדה, והיא שכחה את כל השירים מרוב שליבה היה נשבר והשירים ששרה היו נשכחים ממנה והסיפורים גם כן, כי היתה בוכה הרבה. וראתה שהמלך צוחק, וצחוק שלו היה מזכיר לה מי היא באמת. וזהב היה מתחיל ומאיר ומתגלה ממנה. והאפור שבנוצותיה נעלם, והיתה באמת כולה זהב בעצמה, וגם נוצותיה. והיתה מתרוממת ומופיעה מתוכה ציפור גדולה מאוד שהיא מלכה של זהב וכנפיה גדולות ועוטפות את כל העולם, והיא כוללת בתוכה את כל הציפורים שהיו כלולות בה בצבעים ומאירות, והיה מתגלה בה יופי אמת.

והמלך שהיה יושב, היה מסתכל בה ובוכה, שגם הוא היה מתגעגע אליה כל אותו הזמן שהיתה תחת העץ וחשבה שהיא ציפור קטנה ושזהב נמצא מחוצה לה ואינה מוצאת, והיה תמיד שומע את הגעגוע שלה ומתגעגע אליה ומחכה.

והבית הגדול של זהב ודמעות היה נעמד גבוה גבוה ומזמין אותן להיכנס בתוכו, ונכנסו שם והיתה נשיקה שהיא הנשיקה האמתית, שהיא אין לה סוף...

(כל המבין פירוש הסיפור, אנא לשלוח למכון מאיר).

• פורסם בשאילת שלמה 369