שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

לימוד התנ"ך החדש - מה היתה אומרת נחמה לייבוביץ?

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־15:50, 30 בינואר 2018 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)


[מ"באהבה ובאמונה"]

ומה היתה אומרת נחמה לייבוביץ על לימוד התנ"ך החדש?

כידוע פרופ' נחמה ליבוביץ הטביעה חותמה על לימוד תנ"ך, לא רק של מבוגרים, אלא גם על שיטת הלימוד בבתי ספר בארץ, והיא עמלה רבות להפוך לימוד זה למשמעותי וחרות עמוק בזכרון התלמידים.

ומה היתה אומרת על המגמות החדשות בלימוד התנ"ך המוצעות עתה? ובכן, אין צורך לנחש, כי הדברים עלו על הפרק עוד בחייה, כפי שמסופר בספר "נחמה" של חיותה דויטש, ובו היא מגוללת בפרק טו, כיצד הרב יואל בן נון, שהיה הרב והמורה שלה (של הסופרת), הציע את עצמו לפני כעשרים שנה לתפקיד של מפקח ארצי ללימוד תנ"ך, למען הוביל מהפכה בהוראתו: הוראה אינטר-דיסציפלינרית, כלומר בין-תחומית. לדעתו, יש ליצור אסכולה ארץ ישראלית חדשה, שאינה נרתעת ממחקר המקרא החדש, אלא תשתמש בו למען הרחב את היריעה. הוא טען נגד נחמה ליבוביץ, שמגמתה אינה אלא ידע והבנה, כאשר אצלו הכל מתחיל באהבה. ולמשל, לשם כך יש להיעזר בריאליה המקראית, שתחבר את הלומד לתורה ותאמר לו: התורה רלוונטית כאן ועכשיו!

כמובן, גם אצל נחמה ליבוביץ היתה מגמה להאהיב את לימוד התורה על הלומד, אלא השאלה היתה כיצד לעשות זאת. היא זלזלה בריאליה המקראית, וראתה בה זוטות ופיקנטריה, וזה נראה לה זר וקטנוני.

למשל, היא אהבה מאוד ללמד "מזמור לדוד ד' רועי ולא אחסר", ולעומת מי שטען שבשביל להבין מושגים ברעיית הצאן, אי אפשר להבין את הפרק, היא הגיבה בבוז, והסבירה שהתורה היא על-זמנית ואוניברסאלית ואין להורידה לקרקע.

לימוד רב תחומי כולל גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, לשון והסטוריה ולא רק 'קביים' של פרשנות, כלשון הרב יואל בן נון. ואדרבה, נחמה ליבוביץ רצתה להתרחק מכל אלה. כמובן, היא הכירה אותם היטב, הרי למדה בגרמניה באוניברסיטאות היידלברג, מרבורג וברלין, ובבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין, שמאד העריכו מקצועות אלו, וקיבלה תואר דוקטור מאוניברסיטת מרבורג. היא סברה שכל אלה נותנים נשק בידי ביקורת המקרא. היא היתה בקיאה באסכולות ביקורת המקרא, אך לעומת אלה שסברו וסוברים שיש להכירה כדי להתמודד אתה, היא הכריעה שהדרך הנכונה היא להתעלם ממנה על ידי היצמדות לפרשנים המסורתיים.

היא הסבירה שיש ללמוד את "היצירה עצמה, לא את שלבי התהוותה, לא את [הגורמים] המשפיעים על יוצרה ולא את הסיפור והתוכן שמתוכן צמחה, אלא אותה עצמה; ולא אותה כתעודה המעידה על דברים שמחוצה לה, ענייני שעת יצירתה בשטח הדתי, המדיני, הכלכלי, בקיצור, לא כמשקפת את תקופה אלא כמדברת בשם עצמה".

למשל, היא כותבת על תחילת פרשת 'מסעי': "הרי לפנינו כארבעים פסוקים שאין בהם אלא שמות מקומות בלבד. רשימת שמות יבשה זו – שהיא בודאי עניין גדול לחוקרי עתיקות ולגיאורפים המשקיעים עמל בזיהוי שמות – מה עניינה בתורה? שהיא כפי דברי המשורר האלהי בתהילים (יט, ח-ט) 'מאירת עיניים', 'משמחת לב' ו'משיבת נפש'? והלא ככה ולא כחומר למחקרים ארכיאולוגיים, הסטוריים וגיאוגרפיים – ראו אותה לומדיה האמתיים שבכל דור, וחיפשו בה תמיד את אשר הובטח לנו עליה (משלי ד ב) 'כי לקח טוב נתתי לכם'; ומהו הלקח הטוב הצפון ברשימת שמות כזו? וכאילו רצתה התורה כבר להזהירנו שלא נזלזל ברשימת שמות כזו אשר אין בה לאדם הרואה לעיניים כלום, לכן הקדימה דווקא כאן (לג ב): 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'." (עיונים חדשים בספר במדבר 361).

זה הכלל: התורה היא לקח טוב, היא משיבת נפש, היא מאירת עיניים, היא באה ללמדנו לקח ומוסר!

לכן, התכנית המוצעת לבתי הספר, שתחליף חלקית את שיטתה, עוררה בה חלחלה. כל מי שניסה לשכנע אותה, לא הזיז אותה כהוא זה מדעתה. וכאשר נודע לה ששר החינוך תומך במועמדות הרב יואל בן נון, היא יצאה מגדרה והודיעה לו: אם אתה ממנה אותו למפקח ארצי לתנ"ך, אשבות שביתת שבת מול משרדך, אדוני השר עד שתיכנע.

היא התבטאה נגד הרב יואל בן נון ושיטתו במילים קשות וחריפות ובזעזוע וההצעה נגנזה.

כמובן בל נאשים אותה בעמידה נוקשה על שיטתה מתוך גאווה. כולם יודעים שמלבד היותה פרופסורית, היא היתה מרצה עממית, מלאת ענווה, ידועה בפשטות הליכותיה, מכונה 'נחמה' על ידי תלמידיה, מעדיפה את התואר מורה על פני פרופסור. מורה – כך כתוב על מצבתה.

הנה דוגמא: ידועה השאלה למה יוסף הצדיק אחרי שעלה לגדולה, לא שלח לחפש את אביו. על זה נתן הרב יואל בן נון נתן פירוש חדש: הוא חשב שאביו קיבל את טענת האחים ודחה אותו מעל פניו כשם שאברהם דחה את ישמעאל ויצחק את עשו. הגיבה על כך נחמה ליבוביץ: לא יתכן שיוסף יחשוד את אביו בכך! לא יתכן שיפסיק לאהוב את יוסף!

עוד דוגמא: בניגוד להסבר שחטאו של שאול שבעקבותיו נשללה ממנו המלוכה, היה לקיחת השלל והצלת אגג, המוזכרים על ידי שמואל הנביא בתוכחתו כסיבת עונשו החמור, הסביר הרב יואל בן נון פירוש חדש שהחטא היה שלא הכחיד את כל עמלק אלא את חלקו. שאלה נחמה ליבוביץ: אם כן, למה שמואל לא אמר לו? ועל כך השיב לה: שמואל לא ידע... לא ידוע אם נחמה ראתה את עצמה מחויבת להגיב על כך.

הרב יואל בן נון האשים את נחמה ליבוביץ: "אין אצלה קריאה ישירה של הטקסט, אלא רק באמצעות פרשנים, ואצלה נקודת המוצא היא חומש-רש"י, ואין חומש לבדו. אבל בחזרתנו לארצנו, אנו מסוגלים לקרוא פסוק באופן ישיר, שזו נקודת הקודש הטמונה בחוצפה החילונית, ואין ללכת עם קביים". אמרה לו נחמה ליבוביץ: "אם אתה קורא בלי פירושים, אז אתה הפרשן, וכי טוב אתה יותר מכל הפרשנים?!" בעיניה קריאה בלי פרשנים, זו גאווה ואפילו חוצפה.

אכן נחמה ליבוביץ היתה לפני הכל מחנכת גדולה, לכן "ייחסה חשיבות פחותה לשאלה האם יודע הלומד את מקורה של האמת החינוכית שקלט מהמקורות – אם במקרא עצמו או בפירוש חכמים עליו. היה לה אוסף סיפורים שבמרכזם ניצב אדם פשוט שאינו מלומד, שקלט רעיון חינוכי מוסרי מפירוש חז"ל וייחס אותו בטעות למקרא עצמו כגון אם שנזפה בבנה שהתעלל בחתול וציטטה לו מה ש'כתוב בתורה' על משה שהציל את הגדי, או חייל שנלחם בסיני וסיפר איך ספגו הוא וחבריו אש תופת, כשלפתע מישהו מהם נפגע. החובש סיכן עצמו וזחל תחת האש להגיש לו סיוע. 'זה בא לו מאברהם אבינו, ש'בתורה כתוב' שקפץ לכבשן האש', הסביר החייל, ונחמה ציטטה אותו בהתרגשות. 'מה חשוב מנַיין הוא למד את מסירות הנפש שלו? אז מה אם מתבלבלים, אבל לוקחים לכל החיים ערכים ודגמים להתנהגות."

במילים פשוטות, היא לא לימדה בצורה אקדמאית, אלא בצורה אמונית-חינוכית-פרשנית-מסורתית.


  • פורסם בשאילת שלמה 240