שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

כינוס הרבנים הגדול

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־19:53, 12 בדצמבר 2015 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " == כינוס הרבנים הגדול == [אתר מעריב] בז' בטבת יתקיים בבניני האומה כינוס רבנים במימדים שלא ...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

כינוס הרבנים הגדול

[אתר מעריב]


בז' בטבת יתקיים בבניני האומה כינוס רבנים במימדים שלא ראינו זה שנים והלא דבר הוא: נושא הכינוס הוא עצם קיומה של המדינה כמדינה יהודית.

הלא בזמן האחרון יש גל אדיר של חקיקה נגד התורה והדת במדינה והריסת בעצם חיינו: המשפחה, השבת, הגיור כהלכה, חרות לומדי תורה בגיוסים הכפוי וצמצום תקציבים, הרבנות הראשית והדיינות. הפרדת דת ומדינה! שינוי אופי המדינה!

ד' ירחם על היוזמים את כל ההרס הזה. הם אינם מבינים שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, גם של הפרט גם של הכלל. אבל אי אפשר לידום עד שיבינו. כי מה אשמה האומה בכך שהם אינם מבינים?!

הכנס אינו פוליטי, אינו מכוון נגד מפלגה זו או אחרת, ועם כל כבודם, לא תינתן במה לפוליטיקאים. אך יבואו רבנים מכל גווני האומה, ציונים וחרדים, חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, ראשי ישיבות ור"מים, רבני ערים ורבני ישובים. כבר 700 הודיעו שיבואו.

בהתחלה כאשר מסבירים לתלמיד חכם את מטרת הכנס, הוא אינו מבין במה מדובר. אך ככל שהוא מקשיב הוא תופס את עומק החורבן. רבנים חרדים גדולי הדור הגיבו בהתחלה בחוסר רצון טוב מופגן: בסדר, אקשיב חמש דקות. אך ככל הדברים הוסברו, השיחה נתארכה כמה שעות.

אכן יש פעולת הרדמה שיטתית, שכאילו לא קרה כלום, אלא רק חוקים בודדים חוקקו, זוטות, דברים של מה בכך. לא נכון. חוקקו 5 חוקים, 17 עברו קריאה טרומית, ו-49 הם על השולחן.

דוגמה לכך הוא הרס המשפחה. כבר אמר בזמנו רבנו הרב צבי יהודה: "רוב חברי הכנסת סבורים, כדעת בוחריהם, שעקירת חוקי התורה בעניני אישות תפלג את עם ישראל, תלבה מחלוקת חמורה ותזעזע את אושיות חיינו. חוק האישות אינו כפייה אלא צורך חיים" (שיחות רבנו, עם ישראל, 142). אני שואל: מה זאת אומרת חוק שמתיר נישואי איש עם איש ואשה עם אשה?! והוספת חטא על פשע שאותו זוג איש-עם-איש יוכל לקנות תינוק בהתאם לחוק הפונדקאות?! והאם שאלתם את התינוק אם הוא מרוצה בחוקי סדום כאלה?! אלו חיים עבור ילד שיש לו 2 אמהות או 2 אבות?! לא! לא ארבע אמהות, שלושה אבות! אלא שני לוחות הברית ואחד אלהינו שבשמים ובארץ!

עד כדי כך תחלחל בנו זוהמה מן המערב! לכן אנו מרימים צעקה! נכון שהתיקון האמיתית, התיקון העמוק, הוא על ידי לימוד אמונה באומה, אצל יחידי יחידים ובציבור כולו. אבל בינתיים אי אפשר להשלים עם הפקרות וחורבן. אלא יש למחות.

אבל יש אומרים: "לא די למחות, לא די להתבצר, לא די לצעוק חמס. אלא יש למצוא פתרונות יצירתיים של פשרה".

לא היא!

זו הלכה בהלכות תוכחה. חז"ל אומרים: "כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה: נתפס על אנשי ביתו. יכול למחות באנשי עירו ואינו מוחה: נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו: נתפס על כל העולם כולו". כלומר, כל מי שיש לו אפשרות של השפעה ברוכה ואינו מוכיח מתחייב בעוונות של אלו שחייב להוכיחם. בבית ראשון, ד' הראה בנבואה ליחזקאל הנביא מלאך הכותב תו מוות על מצחם של אנשי הדור, להראות שחייבים מיתה על רשעתם, אפילו על מצחם של הצדיקים, שאף הם התחייבו מיתה כי לא הוכיחו את בני דורם (יחזקאל ט. תנחומא משפטים פ"ז).

יתר על כן, כתוב בגמרא שבת (נה א) שחייבים להוכיח למרות שלא מקשיבים. הא כיצד? הרי מטרת התוכחה היא להועיל? ו"כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע - כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ב)?

אלא שצריך להבין את הפירוש של המילה "להועיל". אין הכוונה שהתוכחה מועילה מיד, אלא יתכן שהיא מועילה באופן מצטבר. כשכתוב: "דבר הנשמע" אין הפירוש שהדבר נשמע מיידית, אלא יש למי שמוכיחים אותו יכולת מוסרית ושכלית להבין את מה שנאמר לו.

במסכת שבת (נה א) נאמר שהחכמים לא הוכיחו את ה'ריש גלותא', ראש הגולה, שהיה כעין מלך היהודים בבבל (רמב"ם, הלכות סנהדרין פ"ד) אך היו חייבים להוכיחו על אף שלא יקבל. מדוע?

שלוש סיבות (עין איה שבת שם. ועיין אמונת עתנו ח"א עמ' לח-מג. ח"ג עמ' ריא):

א. גם אם התוכחה לא מועילה לתקן, היא תחסום את ההתדרדרות. קרב מאסף. יתכן שמפסידים את הקרב, אבל זה יחסום את המשך הנפילה. כמו במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן: בהתחלה התנהלו קרבות בלימה ואח"כ הצליחו להדוף את הסורים ולנצחם.

ב. השפעה מצטברת. יש הבדל גדול בין מדינה בה אנשי השלטון הולכים בדרך לא נכונה ואנשי הרוח מהנהנים ראשם בהסכמה ואז הכל אבוד, לבין מדינה בה אנשי הרוח צועקים ומוחים.

ג. עכשיו האדם לא שומע, אבל אולי תיווצרנה נסיבות בהמשך שליבו ייפתח ואז הוא ישמע. אמר הרבי מקוצק: "משל למה הדבר דומה? 'והיו הדברים האלה...על לבבך, (דבריו ו ו), למה 'על לבבך'? צריך לומר 'בתוך לבבך'? כי אדם מדבר ודבריו שוכבים על הלב ערימות ערימות ולא חודרים, עד שביום מן הימים נפתח הלב ואז כל מה ששוכב עליו נכנס. אבל אם אין משהו על הלב, גם כשנפתח הלב - שום דבר לא יכנס".

אנשי הרוח חייבים לצעוק על מה שלא בסדר ולא להתפשר. בבית המדרש לא מתפשרים. כשיש קושייה לתוספות על רש"י, לא אומרים: "די תוספות, אי אפשר לעבוד איתך. כמה פעמים אתה מחפש קושיות על רש"י?! צריך יהדות מקשיבה, מחייכת, מתחשבת. אף פעם אתה לא מוותר, למען דו-קיום וידידות צריך לוותר".

גם התוספות לא אומר לרש"י: "תוותר לי על הקושיה הזאת, ואוותר לך על קושיה אחרת..." בית מדרש הוא משכן האמת, ולא הכנסת שיש בה פשרות על גבי פשרות.

בבית מדרש צריך להוכיח ולומר דברים בעברית ברורה. זה נכון שפוליטיקאים מתפשרים, אך תלמידי חכמים אינם מתפשרים. רבינו הרב צבי יהודה היה אומר: סבלנות אינה ויתור. ויתור היא עבודה זרה. עבודה זרה ותרנית.

מצד אחד, זאת המדינה ואין להתייאש! זה הקץ המגולה, זה יסוד כסא ד' בעולם! מצד שני, על מה שלא בסדר צריך לצעוק בעברית ברורה שכך לא מנהלים מדינה, ולא עושים עסקים בתורה.

הפשרה טובה בדיני ממונות בין אדם לחברו. שהרי האדם מוותר משלו ומתפשר בשלו. אבל אי אפשר להתפשר על התורה, הרי התורה היא יסוד הקיום שלנו.

יש בדיחה שנפגשו יחד האפיפיור, האימאם הראשי לאסלאם והרב הראשי לעולם, כדי למצוא דרכים לשלום עולמי. אמר האפיפיור: "אני מוכן לוותר על ישו הנוצרי". אמר האימאם: "אני מוותר על מוחמד". הרב לא היה מוכן לוותר על שום דבר, אז ניסה להתחמק ואמר: "אנו תמיד בעד השלום...". ניסה וניסה עד שהצמידו אותו לקיר ודרשו: "תוותר על משהו!" נשבר הרב הראשי ואמר: "אני מוותר על אמירת יקום פורקן בשבת". כידוע, ב'יקום פורקן' מברכים את ראשי הישיבות שבבבל, שכבר אינן קיימות מאות שנים.... ובכל זאת יצא זעמם של כל היהודים בעולם: "כיצד העיז לוותר!"

אין לעשות מסחר על התורה. אכן תחילתם של הרפורמים היתה בביטול תפילת יקום פורקן בטענה שהיא מזכירה דברים שאינם קיימים היום, ומשם המשיכו .

מנהיג רוחני אמיתי קובע לעצמו מטרה, הולך ישר ולא סוטה ימין או שמאל בזיג-זג. אי אפשר לעשות עסקים בשם התורה. אין שום מקום לפשרנות. כמובן, אי אפשר לפתור את כל הבעיות בן רגע, ויש להתאזר בסבלנות. אך כאמור רבנו הרב צבי יהודה הדגיש: סבלנות אינה ויתור, סבלנות היא מחמת אונס בלי ברירה, אך תמיד יש לומר את האמת, ולא להיכנע לדעת הקהל. במשנה בסוף סוטה כתוב: "פני הדור - כפני הכלב" (מסכת סוטה ט, טו) ויש שפירשו שהכלב הולך קדימה, כאילו הוא המנהיג, אבל באמת הוא תמיד מציץ אחורה כדי לוודא לאן פני אדונו מועדות.

לכן צריך לצעוק על כך ברבים (עיין רמב"ם, הלכות דעות ו ז). ישעיהו הנביא אמר דברים הרבה יותר קשים: "הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים... קציני סדום, עם עמורה" (ישעהיו א ד, י). לישעיהו הנביא לא היתה אהבת ישראל? היתה לו פי כמה וכמה מאיתנו, הרי באותו פרק הוא אומר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (פסוק כז). כתב מרן הרב קוק לרב זיידל, שהתעצבן שהחרדים תמיד צועקים, שמה שהחרדים צועקים חוסם התדרדרות (אגרות הראיה א כ). לפעמים צריך לצעוק - אבל מתוך אהבה. החרדים צועקים משום שהם אוהבים את כלל ישראל.

לפעמים אנו מדברים כהלל בעדינות ולפעמים כשמאי בחריפות. פעם אמר רבנו הרב צבי יהודה לאדם אחד - דבר אחד ולאדם שני - הפכו. לשאלה מדוע עשה כך, ענה שבעבר היו הלל ושמאי, שמאי היה יכול להיות תקיף ולדחוף באמת הבניין משום שהיה גם הלל שאיזן לצד השני, והלל קיבל כל אחד, גם מי שרצה ללמוד על רגל אחת - משום שהיה גם שמאי, ואילו הוא צריך להיות גם במקום הלל וגם במקום שמאי (גדול שימושה עמ' נא).

הסביר מרן הרב קוק שאם יש קלקול נפוץ, אנו מדברים בעדינות כהלל לתקנו, אלא אם זה קלקול חדש, אנו צועקים כשמאי לתקנו (עי' עין איה שבת לא א).


  • פורסם בשאילת שלמה 368