שיעורי הרב שלמה אבינר

את הר הבית נכבוש רק על ידי השראת שכינה

הר הבית הוא בעיה הלכתית בלתי פתירה. אסור להיכנס למקום המקדש והנכנס לשם חייב כרת, גם בימינו כשבית המקדש חרב. איננו יודעים היכן היה ממוקם בית המקדש על הר הבית. נכתבו מחקרים ותרשימים רבים עם מדידות רבות, ומידי פעם קם חוקר חדש ומבטל את כל החישובים הקודמים, וזה עצמו מקור הבעיה - אם הכל היה כה בטוח היה די במדידה אחת. אולם כבר בעבר כשחזרו לבנות את בית שני היה צורך בנביא כדי לקבוע את מקום המזבח, והמצב לא השתנה מאז ועד לזמנינו, הכל עדיין אפוף בספקות, ולכן גדולי ישראל וגדולי ירושלים הורו לא לעבור את החומה.

האמת חייבת להיאמר - כל המדידות הללו כלל לא מצאו חן בעיני רבנו הרב צבי יהודה קוק, וכאשר הביאו לו חוברת עם מדידות כאלה הוא דחף אותה הצדה, גנז אותה תחת ערמה של ספרים והגדיר שכל החישובים הללו דינם כדין יריקה על הר הבית (שיחות רבנו 21 סע' 9). הוא גם הזכיר שמצוות מורא מקדש אינה קיימת במקום המקדש עצמו בלבד אלא גם בהר הבית כולו (שם).

לאחר מלחמת ששת הימים התפרסמה מודעה של גדולי ישראל שאסור לעלות להר הבית. מרן הרב קוק ורבנו הרב צבי יהודה אסרו לעלות, גדולי ישראל שהיו לפניהם גם כן אסרו לעלות, הרבנים הראשיים לישראל אסרו לעלות, כולל הגר"ש גורן ("הלכה למעשה" – 'מעלין בקודש' אב תשס"ג 149) הגר"מ אליהו והגר"א שפירא. איננו חכמים יותר מהם, לא צדיקים יותר מהם ולא ציונים יותר מהם.

לאחר מלחמת ששת הימים הרבנות הראשית דנה בהצעה שהיא לא תחליט אלא תשאיר זאת לכל רב מול קהילתו, אך ההצעה נדחתה מפני שהר הבית אינו הר פרטי של איזה ישוב פרטי אלא הוא הר כלל ישראלי, והממונה להחליט זו הרבנות הראשית.

אם כן, לא רק שאין מצוה לעלות להר הבית, אלא יש בזה איסור, ואיסור אינו נהפך למצוה. באשר לערבים שמגיעים לשם אין זו אחריותנו. אם הם רוצים לקיים בעצמם "הזר הקרב יומת", זהו עניינם.

יתר על כן, כיוון שמבחינה הלכתית אסור להיכנס לשם, אנו מבינים שזהו רצון ד'. אין לנו נביאים כדי להודיענו מהו רצון ד', אך גם עיכוב מעיד על רצון ד', בין שמדובר בעיכוב מעשי ובין שמדובר בעיכוב הלכתי. זה מה שנקרא "אונס שיש בו רצון פנימי".

עוד ארוכה הדרך עד הר הבית: עוד הרבה מצוות, עוד הרבה חסד, עוד הרבה תורה, עוד הרבה בניין הארץ, עוד הרבה כבוד תלמידי חכמים, עוד הרבה אהבת ישראל, עוד הרבה חינוך, עוד הרבה פתרונות למחוסרי עבודה, לעוד הרבה עניים, לעוד הרבה רעבים...

שמא תאמרו: "לא מדין מצוה אנו עולים על הר הבית ולא מדין קדושה אנו עולים להר הבית אלא מדין כיבוש". על זה נאמר: "יש כיבוש ויש כיבוש”, לא כך כובשים את הר הבית. את כל ארץ ישראל כובש החלוץ עם מסירותו, החייל עם נשקו, המתנחל עם אמונתו – אך את הר הבית כובשים בדרך אחרת - על ידי השראת השכינה. לפעמים לא כל המקומות שווים, לפעמים יש הבדלים. עיין דברי רבינו הגדול הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ו', ו') שקדושת ארץ ישראל נקבעת על ידי כיבוש, וקדושת מקום המקדש על ידי שכינה.

כיצד משרים שכינה? על ידי תורה ומצוות, על ידי חסד ואהבה. אנו אומרים שלוש פעמים ביום בתפילה "בונה ירושלים", והכוונה לבית המקדש. אך כיצד "בונה", הרי איננו רואים דבר, אולי היה צריך להיות כתוב "יבנה"? אלא איננו רואים כי עיני בשר לנו, אך באמת כל מצוה של כל יהודי בכל העולם ובכל הדורות בונה את ירושלים ובמיוחד על ידי אהבת חינם, כדברי מרן הרב קוק המפורסמים - שבית שלישי ייבנה על ידי אהבת חינם (אורות הקודש ג, שכד), וכאשר זה יגיע לסכום מסוים אז בפועל ייבנה המקדש.

אף כשדוד המלך רצה לבנות את בית המקדש אמר לו ריבונו של עולם: "עוד לא הגיע הזמן. עתה זמן של מלחמות, עתה זמן של בניין המלכות, אחר כך יבוא הזמן – על ידי בנך שלמה". העיכוב ההלכתי אומר לנו: "טרם הגיע הזמן". יש לנו עוד הרבה עבודה.

לאחר מלחמת ששת הימים התחדש שיעורו של רבנו הרב צבי יהודה לתלמידיו הגדולים, התלמידי חכמים. בענוותנותו הוא שאל: "מה נלמד עכשיו?" תלמיד אחד הציע: "אולי הלכות בית הבחירה?" רבנו אחז ידו בחום ואמר לו: "עוד עלינו ללמוד הרבה את הלכות מלכים ומלחמותיהם".

לסיכום, הגעגועים לבית המקדש ולהר הבית קיימים לכל אורך ההסטוריה וכל תפילה מסתיימת במילים: "יהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". מתוך הגעגועים הבוערים האלה אנו שואבים עוז וגבורה, שבעזרתם אנו מוסיפים עוד מצוה, עוד תורה, עוד חסד ועוד קדושה – אשר מהם ייבנה המקדש במהרה בימינו, אמן.

נלקח משאילת שלמה 137