שיעורי הרב שלמה אבינר

בית כנסת – זה לא שוק

"יהי רצון שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו"… איך תדע להתנהג שם אם אינך יודע כיצד להתנהג במקדש מעט שהוא בית כנסת? (מגילה כט א). כשם שבבית המקדש יש מצוַת "מורא מקדש", כך יש בבית כנסת מצוה זו, מן התורה או מתקנת חכמים (שו"ע או"ח קנא א מ"ב ס"ק א).

מרגע שאתה נכנס לבית הכנסת, עליך להיות מלא חרדת קודש, פחד ורעדה, מפני השכינה ששורה שם, עד הרגע שהנך יוצא, וקל וחומר בשעת תפילה. "בבית אלהים נהלך ברגש" תהילים נה טו). אם אתה מדבר עם חבריך דברים בטלים, סימן שאינך מאמין שהשכינה שורה שם.

כך כתוב בספר הזוהר: "מי שמדבר בבית הכנסת דברי חול, אוי לו שהוא מראה פירוד, אוי לו שהוא מחליש את האמונה, אוי לו… שהוא מראה שאין לו אלוה ושהוא לא נמצא שם ואין לו חלק בו, והוא אינו ירא ממנו, ונוהג קלון בתיקון העליון" (זוהר תרומה, תרגום. מובא בחפץ חיים, פתיחה, עשין, ז, הערה).

לעיתים, כאשר מוכיחים יהודים על מעשיהם הרעים הם מתרצים את עצמם: גם הגויים נוהגים כך. ודאי זה תירוץ של הבל. וכי בגלל שאחרים פושעים, יש לך היתר להיות פושע. מכל מקום, בנידון שלנו, טענה זו גם אינה קיימת, כי הגויים העובדים לעץ ואבן– עץ הוא הצלב הנוצרי, ואבן, זו האבן השחורה שבמכה – מתנהגים כראוי בבית תפילתם.

לכן, זכור שהנך במקום קדוש, ולא בטיילת. אל תצעק ואל תספר בדיחות. אנו בעד הומור ובעד טפיחות על השכם, אבל בבית כנסת אל תהיה 'סחבק', אלא היה כמו ילד קטן, כגמול עלי אמו, העומד בחרדת קודש מול הקודש.

ואת הילדים שלך אל תביא לבית הכנסת, זה לא פעוטון, לא גנון ולא משפחתון. הוא ישתולל שם ובזה יתחנך בדיוק למה שאתה הנך היום. אלא אם כן הוא יושב בשקט, אז ודאי טוב שינשום אוויר קדוש. אבל ברגע שהוא מתחיל להרעיש באופן בלתי צפוי, תוציא אותו מיד, אפילו אם אתה באמצע שמונה עשרה, כי אינך לבד בבית הכנסת, ואתה מפריע לאחרים.

וגם לילדים שלך ושל הזולת, אל תפריע, אל תעשה להם פרצופים ו'פוצי מוצי', ואל תעניק להם צביטות בלחי. גם לילדים אסור לנדנד.

אנו יודעים שאתה קצת היפראקטיבי, וזו תכונה טובה שאפשר לנצל אותה באפיקים חיוביים, לפעול וליזום ולנאום, אבל אנא, בבית הכנסת שלוט על עצמך, או שלא תבוא כלל. אף אחד אינו עוקב אחריך. אבל אם אתה בא, זה כדי להתפלל.

ומי שמדבר בקול ומפריע – החוצה! כן, החוצה! בעדינות ובענווה, ובחברות ובידידות, אבל בנחישות: החוצה! שם יוכל לדון עם חבריו על מדיניות ראש ממשלתנו, שעליו מוטלת משימה קשה לשלוט על חמשה מיליון ראשי ממשלה, שם יוכל להודיע לרמטכ"ל איפה להציב כוחות וגם יוכל לחלק את כספו של רוטשילד.

אבל אנא, בבית הכנסת, קצת ענווה ואיפוק לא יזיקו לך. קצת צניעות וקצת ענווה.

היודע אתה שנעשה קשה מאוד לחנך ילדים לתפילה, בנים ובנות, ביסודי ובתיכון, בתלמוד תורה ובבני עקיבא? נחש למה. ניחשת?

אם אתה חוטא לד', בקש ממנו סליחה. אם במקום להתפלל, אתה קורא דפי פרשת השבוע, בקש סליחה מד' וחזור בתשובה. אך אם אתה חוטא לבריות, גורם צער למי שבא להתפלל ואתה מפריע לו – זה חשבון אחר.

לדבר גבוהה על ערכים, על מוסר וצדק, להטיף לאחרים, ויחד עם זה מידי שבת בשבתו ומדי יום ביומו להציק לחברו! אנו בטוחים שאין זה מחוסר טוב לב, אלא ודאי מחוסר מודעות.

שמא תאמר: אתה הופך לנו את בית הכנסת ממקום חי ותוסס, למקום מת! מה נעשה בו?

תשובה: נתפלל. איזה עונג להתפלל בכוונה. איזו טהרה נפלאה! איזה שמחת קודש! כמובן, לא בבת אחת תגיע לזה. גם גאולה זו היא קמעה קמעה.

מחר תאמר פסקה אחת בכוונה. שבוע הבא תוסיף עוד אחת. אתה יכול! האמן בעצמך.

כל מה שנכתב לעיל אינו חומרה אלא דין גמור וחמור! יש אפילו חרם של רבינו תם ושאר רבנים שלא ידברו בבית הכנסת, כי אם ישבו באימה וביראה (שו"ע יו"ד סוס"י שלד באר הגולה).

עוד הערה. נכתב: אתה. אבל כמובן, הכוונה גם: את!

ונזכה לקיים: מה טובו אהליך יעקב – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (סנהדרין קה ב).

מסופר: "כשחלה רבי אלעזר בן עזריה, אמרו לו תלמידיו: במה נזכה לעולם הבא? אמר להם: צאו והיזהרו בכבוד חבריכם, וכשאתם עומדים להתפלל דעו לפני מי אתם עומדים להתפלל, ותזכו לחיי עולם הבא" (דרך ארץ רבה פ"ג).

מה הקשר בין שתי ההדרכות ועוד, מהו לשון: צאו? פירש בעל "חוות יאיר": בבית הכנסת אדם צריך לשפוך שיחו לפני קונו ולא ישיח עם איש, ואהבת רעים יגלה בחוץ. אולם היצר מסית להפך: בבית הכנסת ידידות ואחווה וכל מיני שיחות בטלות ומחוצה לו, בצאתו משם: קנאה, שנאה ותחרות. לכן לימדנו רבי אלעזר בן עזריה: צאו והיזהרו. כשתצאו היזהרו בכבוד חבריכם, אבל כשאתם עומדים להתפלל, דעו לפני מי אתם עומדים. רק לפניו יתברך.

==

==