שיעורי הרב שלמה אבינר

יהודי בירושלים

[אחרי שאריאל שרון קנה דירה ברובע המכונה "המוסלמי" – מתוך עיטורי כהנים גליון 33, טבת תשמ"ח]

שמח אני על התושב החדש שבא לחזק את הנוכחות היהודית בלב בירושלים – המכונה עדיין "רובע מוסלמי", על אף שגרו שם בעבר כאלף משפחות יהודיות – הלא הוא השר אריאל שרון.

איני אדם מפלגתי ואין לי חובת משמעת לאף מפלגה. אני שייך למשמרת התורה והמצווה, הגורסת אהבה כל ישראל ואהבת כל ארץ ישראל. לכן יש לי הערכה עמוקה ואהדה גדולה לאותו גיבור לאומי, שהיה לו תפקיד מכריע בהפיכת כל המהלך של מלחמת יום הכיפורים על פיו ובהצלתנו מצרינו.

טוענים, שכוחות משטרה רבים חייבים לשמור על בטחונו. רק שכחו לציין מה הסיבה לכך: כיוון שיש לו הרבה זכויות במלחמות ישראל, בבטחוננו ובהקמת ישובים בישראל, הריהו האדם היותר שנוא על ידי אויבי האומה והמדינה. ועתה, הוא, שכל חייו הם קיום הקריאה של יואב שר צבא דוד: "חזקו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלקינו", ואשר סלל את הדרך לחידוש הרבה ישובים בארצנו – הוא בא לקיים זאת בגופו בלב כל הישובים.

כאשר שואלים אותי: למה באתם להתיישב דווקא כאן, ברובע הקרוי המוסלמי, אני משיב: לא באנו להתיישב דווקא כאן. אנו מוכנים ומחוייבים להתיישב בכל מלוא רוחב הארץ, קל וחומר כאן, בלב-ליבה של האומה. אין כבר בארצנו שום "תחום מושב" ו"ספר לבן", במיוחד בירושלים כולה. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וכדברי הרמב"ן, שפירט מצוות ישוב הארץ ועלה עצמו מן הגולה להתיישב בירושלים: "נצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזביה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (פירוש על ספר המצוות לרמב"ם). הארץ הזאת שלנו היא, ואנו נשב בה בכל מרחביה, בייחוד במקום זה, שהוא לב כל המקומות.

יש טוענים, כי נוכחות יהודית באזורים צפופי אוכלוסיה ערבית עלולה להתסיס. ידעתי גם ידעתי, שעצם מציאותם של היהודים בארצנו מתסיסה כמה אנשים, אך לא בגלל זה נצא מארצנו. יש אפילו אנשים שמותססים מקיומם של יהודים על פני כדור הארץ, אך לא בגלל זה נתאבד. אין מנהלים מדינה על פי תסיסה, לחצים, הפגנות והפרות-סדר, לא של יהודים ולא של גויים, לא של השמאל ולא של ימין, לא של דתיים ולא של חילוניים. מדינה מנהלים בשכל ובדעת, ולא מתוך כנועה ללחצים. כאשר המסיתים המתסיסים והתוססים יראו, שהם מעלים חרס בידם, הם יחדלו להפריע. לכן, אם יהודי רוכש לו דירה בלב בירתנו ההיסטורית, ועושה זאת על פי החוק, בצדק וביושר ובשלום, כל האומה צריכה לעמוד מאחוריו. ואם יהודים גרים שם כבר כמה שנים, מתנהגים במוסריות, מנהלים יחסים טובים עם שכניהם הגויים, חיים בשקט, בשלום ובשלווה, ומעולם לא הגיבו על מעשי פרובוקציה – הרי כל מפלגה אשר חרתה על דגלה את הצדק והשלום צריכה לתמוך במפעל זה.

ומה בדבר הבטחון? ודאי שאין להיצמד לתקדימים, אך יש מקום ללמוד מהם. באלול תר"צ איימו הערבים בעריכת פוגרום נגד הישוב העברי אם לא נוותר על בעלותנו על הכותל. הנציבות הבריטית דרשה מהרב הראשי לישראל, הרב קוק, לחתום גם הוא על הוויתר, וחברי הוועד הלאומי, ששימש כהנהגת הישוב, באו להשפיע עליו שיסכים לכך. אך הוא סירב בתוקף וכך הוכרע הדבר. ונכבדי עם חרדו ורעדו, דנו וטענו, שלמען שלומו של הישוב כולו בארץ, לשמירת חייהן של הרבה נפשות מישראל צריך לוותר, אך הרב קוק, שלחם במסירות נפש אף להצלת נפש יחידה מישראל (אברהם סטבסקי), בירר את דעתו בהחלטיות אחראית. לא ברפיון רוח ותרני נשיג את בטחוננו, קבע, ואין לנו לסגת מבעלותנו על מקומנו זה. אדרבא, מתוקף אחיזתנו בו נשיג את בטחוננו ויהיה המשך לקיומנו.

לא בכך שיהודים יהיו מחוץ לירושלים העתיקה יגברו הבטחון ןהשלום, אלא אדרבא, בכך שיהיו בפנים. כמשל המפורסם של רבי עקיבא, הלוחם הגדול בעד האומה ותורתה: "שועל היה מהלך על גבי הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים. אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתיראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה" (ברכות סא ב).

את ארץ חיינו לא נעזוב וודאי שאת ליבה לא ניטוש. היה ראוי, שחידוש הנוכחות היהודית במרחבי העיר העתיקה יהיה מפעל ממלכתי ולא יוזמה פרטית של אידיאליסטים – כעין פעולת הקרן הקיימת לישראל לפני קום המדינה. הרי עכשיו יש מדינה, ואכן, מאז ומתמיד היתה שאיפתנו שכל הפעולה תישא אופי ממלכתי, לא כתתי ובוודאי לא מחתרתי. כי "ירושלים לא נחלקה לשבטים", אלא היא כלל ישראלית. תמיד ישבו יהודים פרטיים בכל מלוא רוחב הארץ מתוך מסירות נפש, אך מה שהתחדש מאז הופעת הציונות וקום המדינה הוא התקשרות העם בתור עם לארצו.

לכן מיפנה גדול וחשוב הוא, שאישיות ממלכתית חשובה באה להתיישב בעיר העתיקה. אמנם, הוא אינו בא מתוקף החלטה ממשלתית, אלא כאיש פרטי, הוא ואשתו, ומן הסתם אשתו יותר ממנו, כפי שידוע שבעניינים כאלה רוב מסירות הנפש היא מצד הנשים, המוכנות לחיות בתנאים לא-תנאים, ובזכות נשים צדקניות זכה ישראל לגאולה. אך אדם שנכנס להיסטוריה של עם ישראל, גם כאשר הוא עושה מעשה פרטי, יש לכך משמעות כלל-ישראלית. מעשהו מודיע לנו ולעולם כולו, שיש כאן אדמת ישראל, נחלות אבותינו הנצחיות, שאחרים באו ובנו עליהן שלא ברשותנו ונוכחתנו, ואנחנו מעולם לא עזבנו ולא שכחנו את נחלת אבותינו. תמיד מחינו נגד ההחזקה האכזריות של ארצנו ביד זרים.

הנה איש צבא הגנה לישראל בא לגור בבית, שבו היתה עמדה של ה"הגנה" בזמן הפרעות, הוא הבית שנגאל לפני כמאה שנה על ידי היהודי החרדי ר' משה ויטנברג, בשיתוף פעולה עם היהודי החופשי אליעזר בן יהודה.

הארץ הזאת שלנו היא בהחלט ואת גלגל ההיסטוריה לא יסבבו אחורנית, ובייחוד למען ציון לא נחשה ולמען ירושלים לא נשקוט עד ייצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער, וראו גויים צדקה (על פי ישעיה סב א).

• פורסם בשאילת שלמה 315