שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

חלוקת ארץ ישראל (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־05:48, 15 ביוני 2018 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

שאלה: מה דעת התורה על ההצעה החדשה להעלות את הכורת על ירושלים, ושכונות שבהן ממילא לא גרים יהודים, להעביר לירדן או לפלשתינאים או רעיון אחר דומה?

תשובה: מובן מאליו שהצעה זרה ומוזרה זו היא הבל הבלים. כידוע מצוות ארץ ישראל מתחלקת לשלושה חלקים.

א. ישיבת הארץ, כלומר, שיש לכל יהודי לגור בארץ ולא בבבל או בניו-יורק ובכל מקום אחר בעולם.

ב. יישוב הארץ, לבנות אותה, ליישב אותה, למלא אותה ביהודים, למלא אותה מפעלים, שדות וכרמים, כלשון הרמב"ן: "שלא נעזביה לשממה" (ספר המצוות לרמב"ם, מ"ע ד' לנוספות לרמב"ן)

ג. ירושת הארץ, "והורשתם את הארץ", "וירישתם את הארץ", כלומר בעלות העם על הארץ, כלשון הרמב"ן: "שלא נעזביה ביד זולתנו מן האומות" (שם). אין לארץ הזאת להיות בידי עם אחר אלא רק בידי העם שלנו.

מצווה זו צריכה מסירות נפש. בלי מסירות זה לא ילך. אין בעולם עם שזה הלך בלי מסירות, קל וחומר בעם ישראל. כל מה שיש לנו ביום הזה בארצנו, הוא בזכות מסירות: א. מסירות לעלות לארץ, גם בסכנות, גם בהליכה במדברות גם באוניות. ב. מסירות להקים יישובים בארץ, להקים שכונות ולבנות לאורך כל הדורות, הן של חילוניים, הן של דתיים, הן של חרדים. ג. מסירות נפש על ירושת הארץ על ידי צבאנו.

זה הכלל, כל הארץ הזאת צריכה להיות תחת ידינו (רמב"ן שם). יש מקום לגויים לגור בה, בתנאים מסוימים (רמב"ן שם), כפי שקיימים בכל מדינה בעולם. מי שרצונו לגור במדינה מסוימת, בודאי עליו לקיים חוקיה וסדריה, וכמובן לא להיות עסוק ברצח אזרחיה. יש מקום לדון לאיזה גוי מותר לגור כאן, על פי דתו ולאומיותו, רשעותו או נאמנותו - אבל כל זה מדובר בחשבון פרטי. אם לערבי יש בית או שדה, מלווה בהוכחות שאכן הוא שלו, ולא סתם גזלה - לא ניקח ממנו (עיין מאמרי הראיה 252).

אנו מדברים כאן על הבעלות הלאומית, כלומר המדינה. כמה מוזר הוא הטיעון: מקום שבו ממילא יושבים ערבים ולא יהודים, מה זה משנה כבר אם היה שלטון גוי? כמה טמטום צריך כדי לטעון כדבר הזה? הרי בכל מדינה בעולם יש מיעוטים, כמובן, איננו ככל מדינה בעולם, עלינו לחיות כממלכת כהנים וגוי קדוש. אבל איננו פחות מכל מדינה בעולם, כדברי המהר"ל בתחילת ספרו נצח ישראל. דבר שכל עם עלי אדמות מבין - אנו לא נבין?! למשל, וכי בגלל שבצרפת יש שמונה מיליון ערבים או שנים עשר מיליון ערבים, פתאום יקימו להם איזו מדינה שם?! וכן בכל מדינה ומדינה בעולם יש מיעוטים. כמובן, יש להתייחס אליהם בכבוד אנושי, אבל אין זה מקנה להם ריבונות לאומית.

לכן כל הרעיון הזה הוא תעתוע חמור, בלבול מסוכן. קשה להבין איך ניתן לומר שטויות כאלה. שטויות - שאף עם בעולם אינו מוציא מפיו. חפשו עם אחד על פני כל כדור הארץ שמוכן להקים מדינה או למסור לעם אחר חלק מהטריטוריה שלו כיוון שגרים בו זרים.

הטמטום הזה, על פי התיאוריה של רבנו הרב צבי יהודה נובע מהשואה (לנתיבות ישראל א צד): בשואה לא רק רצחו אותנו, אלא גם שיגעו אותנו, עד שאיבדנו את הביטחון העצמי לדפוק על השולחן ולומר: הארץ הזאת היא שלנו!

סיפר לי חבר שנסע לחופשה באלסקה, וישב על שפת הים לדוג דגים. תוך כדי הנסיעה במטוס הקל שהביאם לשם, חמד לו מישהו לצון ושאל: ומה אם יבוא דוב? אך המדריך לא צחק אלא השיב: הסתכל לו ישר בעיניים ואמור לו: "הי דוב, זה מקומי!", מאוחר יותר כאשר דג, שמע רשרוש מאחוריו, הסתובב וחזה בדוב נורא ומאיים. היה לו אומץ להביט בו בלי להניד עפעף ולומר לו: "היי דוב, זה מקומי". הדוב השמיע קול, פנה על עקבותיו והלך לו.

יש להגיד בצורה ברורה: הארץ הזאת היא המקום שלנו, הכל שלנו.

לא מפני שבהיעדרותנו האכזרית עקב הגירוש על ידי אויבינו, באו זרים בנו בתים וגנבו אדמות - פתאום זה הופך לשטחם.

גם הטיעון שכל השכונות האלה עולות לנו כסף הוא הבל. לא הקמנו את מדינתנו בתור עסק כלכלי. מיליוני יהודים הפסידו מיליארדים. שאל כל אזרח היושב בציון: האם המדינה היא עבורך רק כלכלה וביטחון? הוא ייעלב ויאמר: חלילה! זו הסטוריה!

ברוך ד' יש לנו כלכלה וביטחון, אך לא רק בגלל זה חזרנו לארצנו, אלא משום שהיא ארצנו. ולא בשביל לתת

חלקי ארצנו לזרים, חיכינו אלפיים שנה.

מעשה בבן גוריון ששאל את טבנקין, האידיאולוג של התנועה: "אפשר לוותר על חלקי ישראל בשביל שלום?" השיב לו: "עלי להתייעץ". למחרת השיב: "לא"! שאלו בן גוריון: "ניתן לדעת עם מי התייעצת?" - "עם הסבא שלי שמת ועם הנכד שלי שעוד לא נולד" השיב לו.

חזק ונתחזק על ארצנו.

ונצרף שיר של המשורר נתן אלתרמן:

ארץ ערבית \ נתן אלתרמן

(פלשתינה היא ארץ ערבית ואין לזרים כל חלק בה... מתוך גילוי דעת)


לַיְלָה צַח. אִילָנוֹת מְנִיעִים

אֶת נוֹפָם בִּלְחִישָׁה אַוְרִירִית,

מִמָּרוֹם כּוֹכְבֵי-לַיִל עַרְבִיִּים

נוֹצְצִים עֲלֵי אֶרֶץ עַרְבִית.


נוֹצְצִים כּוֹכְבֵי-לַיִל בְּמִצְמוּץ

וְזוֹרְעִים אֶת אוֹרָם הָרָעוּד

עַל הָעִיר הַשּׁוֹקֶטֶת אַל-קוּדְס

שֶׁחָנָה בָּהּ הַמֶּלֶךְ דָאוּד.


וּמִשָּׁם הֵם צוֹפִים וְרוֹאִים

אֶת הָעִיר אֶל-חָלִיל מִמֶּרְחָק,

עִיר קִבְרוֹ שֶׁל הָאָב אִיבְּרָהִים,

אִיבְּרָהִים שֶׁהוֹלִיד אֶת אִסְחַק.


וּמִשָּׁם קַו אוֹרָם הַשָּׁנוּן

אָץ לִצְבֹּעַ בְּזֹהַב-אוֹרוֹ

אֶת מֵימֵי הַנָּהָר אֶל-אֻרדֻן

שיעקובּ בְּמַקְּלוֹ עָבַרוֹ.


לַיְלָה צַח. בִּרְמִיזָה אַוְרִירִית

נוֹצְצִים כּוֹכְבֵי-לַיִל כַּחֹק

עַל הָרֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ עַרְבִית

אֲשֶׁר מוּסָה רָאָה מֵרָחוֹק.

==


















==