שיעורי הרב שלמה אבינר

חנוך לנערה על פי דרכה

חינוך - מהו?

הגדרת חינוך מופיעה בספר בראשית. על הפסוק ׳וירק את חניכיו׳, אומר רבינו הגדול רש״י: ״והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה" (בראשית יד, יד), כלומר - התחלת תפקוד האדם במה שיצטרך להיות בעתיד. הגדרה זו מניחה שמלכתחילה יש לאדם אופי וייעוד, אליהם צריך להכניסו. במילים אחרות, חינוך אינו הכנסת מה שאין באדם לתוכו, אלא חשיפה של מה שקיים בו. ההוכחה לכך היא שגם ביחס לחפצים אנו משתמשים בלשון זו, כמו ׳חנוכת הבית׳ ו׳חנוכת המזבח׳, או ״לחנוך מברג חדש״. מהי המשמעות של לחנך מברג? להשתמש בו במה שהוא. וגם אדם הוא מה שהוא.

אם הנחנו שטמון טיפוס אידיאלי באדם שאנו שואפים להגיע אליו בעזרת החינוך, הרי שיש הבדל בין חינוך הבן וחינוך הבת, כיון שלאיש ולאישה מגמות שונות עלי אדמות; לכן ברא הקב״ה שני גוונים של צלם אלקים. אמנם לא כל החינוך שונה, ודאי יש דברים המשותפים לאיש ולאישה, אך ישנם גם דברים נפרדים.

האמת היא שאפילו כל אדם שונה מחברו, ו״כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״ (סנהדרין לז, א). אם כך, כל אחד צריך היה לקבל חינוך אישי. כך קבע ריבונו של עולם, שהמחנך הוא הבית; אין בית ספר בתורה. אלה שעליהם לחנך הם אבא ואמא, הנותנים חינוך אישי. אין מחנכים בקבוצות ולא בשלשות.

בכל זאת, יהושע בן גמלא הבין שיש צורך בהקמת בתי ספר, ובזה הציל את התורה: ״זכור אותו האיש לטוב... שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל" (בבא בתרא כא, א). כמובן, התורה לא יכולה שתשתכח, ואם לא היה הוא - הרבה שליחים למקום. אך כדי שהילד לא ייעלם בכיתה, הגבילו חכמים את מספר התלמידים בכתה לעשרים וחמישה. אם יש יותר, יש צורך בעוזר למורה, ואם המספר מגיע לארבעים, שוב צריך לחלק את התלמידים לשתי כיתות. בכל אופן ברור שבבית הספר, מפסידים את החלק האישי של כל אחד, מפני שקשה מאוד לתת בו תשומת לב ייחודית. אפשר לחנך שם לחלק הכלל ישראלי המשותף, אך הצורך בבית נשאר.

בתורה אין מצווה לחנך. לא כתוב ״וחינכת לבניך״, אלא שיש ללמדם תורה.אלא, החינוך מתחיל בגיל הרך ועניינו ליצור הרגלים טובים; ״ותרגילנו בתורתך״. ההרגל שומר על הילד הקטן שלא ייפול ויתבלבל, אך אין זה אלא חיקוי. מגיל חינוך חמש, שש, שבע, בהתאם לילד, מתחילה המצווה ללמד תורה. השכל, הדעת, ההכרה, ההבנה וההזדהות ממלאים את ההרגלים עונג. ההורים מטביעים הרגלים בילד בגיל הרך בהקפה, והוא נותן אמון. אומרים לו והוא עושה, בלי לקבל הסברים. אבל בסוף צריך להשלים.מגיל שש, גיל חינוך, כיתה א׳ – מתחילים להסביר למה, ואז החיקוי וההרגל הופכים להכרה, לטבע ולעונג. הלימוד מרומם את האדם לאט ובהדרגה.

דרך הלימוד של בנות

התורה אומרת ״ולימדתם אותם את בניכם״ - ולא בנותיכם (קידושין כט, ב), וגם בתי הספר שהקים יהושע בן גמלא היו לבנים בלבד. אם כך, מה יהיה עם הבנות? האם אינן צריכות ללמוד? כמובן שאם רוצות, הן רשאיות, אך אינן חייבות, ולא חייבים ללמד אותן. בית-יעקב הוא דבר חדש, לפניו כמעט לא היו בתי ספר לבנות.

אלא שאפשר ללמוד מאותיות שבספר, ואפשר ללמוד מאותיות חיים בדרך של ספיגה, אוסמוזה, כשם שספוג במים סופג אותם ללא צורך בפעולה נוספת. האידיאל הוא שהבת, ואחר כך האשה, תספוג בצורה טבעית, בלי ללמוד, כלומר במושגים מודרניים, חינוך בלתי פורמלי ,מהבית, ״אל תקרי לבת אלא לבית" (מגילה יג, א), וכן מהסביבה ועל ידי רבנים ושיעורים, ללא לימוד מסודר ושיטתי. לא לימוד תורה אלא חיי תורה. לא לימוד מידות, אמונה והלכה אלא חיי מידות, חיי אמונה וחיי הלכה.

הרמ״א (יו"ד רמו, ו) אומר שאשה חייבת ללמוד הלכות, אחרת לא תדע כיצד לקיים. מעיר ערוך השולחן שבכל זאת, לא היתה אף פעם מסגרת שיטתית של לימוד הלכות לבנות, אלא הן למדו מן האמהות. ראתה הבת את אמה שומרת על בשר וחלב, ראתה איך הוריה עושים חסד ואינם מדברים לשון הרע, ועשתה כמותם. היא למדה מן הספר של החיים.

אין זאת אומרת שלא ידעו לקרוא מתוך ספר. פעם שאל אותי רב אחד שאלה על פרשת השבוע, ועניתי לו תשובה. הוא שאל: היכן זה כתוב? אמרתי לו:בספר צאנה וראנה. שאל: מה זה? אמרתי: זה ספר שכל הנשים באשכנז ידעו היטב. יש בו פירושים, גמרות, ראשונים ואחרונים. אך לא זה מה שבנה את הנשים. הן נבנו מהבית, באופן טבעי, מן היומיום, ואפילו מחיי החולין.

פעמים רבות אשה קובלת: למדתי בבית ספר יסודי תורני מיוחד, אחר כך באולפנא, במדרשה ובמכללה, וכעת אני תקועה בין הסירים והחיתולים! לשם מה למדתי כל כך הרבה את מרן הרב קוק? היה עדיף ללמוד תפירה ובישול. לא נכון. כל מה שלמדת הוא טוב מאוד, ובא לידי ביטוי בכך שהיומיום הוא ישר וטוב, קדוש, עליון ונשגב.

למה זה דומה? אנו יודעים שאברהם, יצחק ויעקב למדו בישיבת שם ועבר, אך אין זה מוזכר כלל בתורה. מדוע? כיון שכל הזמן התורה היתה בתוך מעיהם (מורה נבוכים ג, נא). כשעבדו את האדמה, באותו זמן ממש קיימו את התורה, וגם האמינו בד׳ והיו דבקים בו במחשבותיהם. לא היה רגע אחד שמחשבתם היתה פנויה מזה. אם כן, לא צריך דווקא חינוך רשמי, פורמלי. אפשר גם בלתי פורמלי, בדרך של ספיגה מן החיים.

לאליעזר עבד אברהם היתה משימה אחראית ביותר: לבחור אשה ליצחק אבינו. בדרך הוא מתכנן: הנערה שתגיד לי כך וכך, ולאחר מכן מסופר באריכות כל מה שהיה. כל זה נמשך על פני כשישים פסוקים! לעומת זאת, לפעמים מצווה של תורה כתובה בחצי פסוק. הלכות שבת כלל אינן כתובות בפירוש. אלא ״יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום״, אפילו של עבדי אבות, ״מתורתן של בנים״ (רש״י בראשית כד, מב. בראשית רבה חיי שרה פרשה ס), כי אצל האבות כל החיים היו תורה, וגם הדיון של אליעזר עבד אברהם כיצד יבחר בת זוג, שאלה כה גורלית, זה יותר מתורה, זו תורה שמתגלה בחיים.

אין זאת אומרת שנשים לא הלכו לשיעורים. האשה השונמית היתה הולכת לשיעורים של אלישע הנביא, שהרי כשבנה חלה,היא הודיעה לבעלה שהיא הולכת אליו, ובעלה שאל ״מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת"? (מלכים ב ד,כג), מכאן שבשבתות ובראשי חודשים היתה הולכת. אבל מובן שביקור בשבת אינה מהווה מדרשה לבנות. בשבת רואים את הרב, מתרשמים ממנו וסופגים מקדושתו. ודאי שאם כל הנשים היו באות בראש חודש, זה לא היה לזמן רב.

אין זה בכלל ״לימוד תורה״, אלא ״הקבלת פני רבו ברגל״. אמנם אין זה רגל, אלא חודש ושבת, אך הסבירו רבותינו (ע׳ סוכה כז, ב): מי שגר קרוב חייב להקביל פני רבו בשבת; אם גר רחוק, בראש חודש, ואם רחוק יותר - ברגל. הרי אין אלו שעות של לימוד, אלא זהו זמן של קשר, יחס, כבוד התורה, אהבת התורה וחרדת קודש ממנה.

האם אישה חייבת להקביל פני רבה ברגל? כותב ה׳מגן אברהם׳ על השולחן ערוך (מג״א שא סק"ז) שכן, שהרי את דין הקבלת פני רבו ברגל למדנו מהשונמית. אין מקור אחר. אדרבא, לאיש אין די בהקבלת פני רבו ברגל.

אמנם היום, אי אפשר שבנות תספוגנה רק מן הבית, כי לצערנו הבית אינו מה שראוי שיהיה. יש בתים שאין בהם תורה, יש בתים בהם ההורים מתווכחים ורבים ביניהם, ואם לא רבים - לא מדברים ביניהם כלל. כך אי אפשר. לפעמים בבית אפשר לספוג רעל. יש בו מתח וההורים גם מציקים לילדים.

מייסדת בית-יעקב, שרה שנירר היתה אומרת בשם ה׳חפץ החיים׳, שכתוב בגמרא: ״כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות״, כלומר - דבר תפל, אבל מי שאינו מלמדה תורה, לא ״כאילו מלמדה תפלות״, אלא ממש מלמדה תפלות; היא אבודה. לכן אין ברירה. אין זה טבעי ואידיאלי, אך זו הצלת נפשות. הרי גם התקנה של יהושע בן גמלא אינה אידיאלית, אלא תחלופת ׳ושיננתם לבניך׳. לא תמיד הכל אידיאלי בעולם, אבל אנחנו איננו בעלי חשיבה דיגיטלית, או אידיאל או לא כלום, אלא עושים מה שביכולתנו. כשם שבתי ספר לבנים הצילו, כך בתי הספר לבנות, לפני מאה וחמישים שנה.

עמל בתורה

בכל זאת, יש לשאול מדוע רק הבן חייב בלימוד באורח ישיבתי, שעות רבות של שקידת התורה.

הסיבה לכך היא האופי הנשי, כמו שמסביר המהר״ל (דרוש על התורה מהד׳ לונדון עמ׳ כז-כח): כתוב ״כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל״ כלומר - קודם תאמר לנשים, ורק לאחר מכן לגברים. מדוע? הרי אינן חייבות ללמוד תורה? אלא שנשים אינן מצוות ללמוד מפני שאינן צריכות לימוד, כיון שהן נוטות לכך יותר באופן טבעי, ״וכל המוכן לדבר מה, בנקל ישיגו מצד תכונתו״. אשה היא יותר כרצון ד׳ ולכן סופגת יותר בקלות. ״שעשני כרצונו״.

לעומת זאת האיש אינו כל כך כרצון ד'. אצלו הכל כרוך בעמל, במאמצים ובמלחמות קשות. ״איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש״ (יבמות סה, ב) את האויב, את המידות הרעות ואת עמל התורה. זהו עמל עצום, אך אין האשה זקוקה לו. לכן, שניהם שמחים במה שיש להם. אם כן, יש להתחתן, כך יש מציאות שלמה.

עוד יותר מסוכן מנשים שהחליטו לחקות גברים, אלו גברים שמחקים נשים(שמנה קבצים א תקיד). הם אינם מתגברים לשבת ברציפות וללמוד, אינם לומדים ספרי הלכה הדורשים מאמץ, אלא מדלגים כפרפרים: חמש דקות מהרב קוק, חמש דקות מחב״ד, חמש דקות מרבי נחמן. קצת מן הפרח הזה וקצת מן הפרח ההוא. את הנזק שנוצר מזה קשה לתאר, אבל לנשים צורת לימוד כזאת היא טובה.מבנה הנפש שלהן הוא שונה.

לכן בתי ספר מעורבים הם אסון, לא רק מבחינת הצניעות, שעל זה כלל אין מה לדבר, אלא מבחינת תכנית הלימודים, השווה לבנים ובנות. יש צורך בתכנית שונה.

הלימוד הישיבתי השיטתי, הקשה והפלפלני, אינו בשביל נשים, פרט ליוצאות מן הכלל, כמו הבתולה מלודמיר. היא היתה עשירה גדולה, בנתה בית כנסת ענק וחדר קטן בו למדה יומם ולילה, ומשם היתה נותנת שיעורים בלי שיראו אותה.

הבת חוזרת עם שאלות מבית ספר ורוצה שהורים יעזרו לה בשיעורי הבית. השאלה היתה: מה הציק לרמב״ן בפירוש רש״י, ומה הציק לרש״י בפירוש הרמב״ן? מה שבטוח, ששאלה זו מציקה לה.

מה לומדים

ודאי שצריך ללמוד חומש, אך צריך ללמוד בדומה לאופן בו לימד רבינו הרב צבי יהודה: לא לימוד פרשנות, כלומר הבנה מדוייקת של כל מילה, אלא את הרעיונות הגדולים הכלליים: לפגוש את ריבונו של עולם.

בעצם, למה לא ללמוד פרשנות? בגלל בעית המשאבים המוגבלים. אנחנו לא גאונים, אין לנו זמן וכח ללמוד הכל, לכן צריך ללמוד אמונה. אחר כך נפגוש את רבונו של עולם בין הסירים. גם שם הוא נמצא.

גם את הסידור יש לבנות ללמוד. הרי, רבינו הרב צבי יהודה אמר שאמונה אינה מצות עשה שהזמן גרמא. אך מתי יש לאשה זמן לכך? אלא כותב הרמב"ם שכל יסודות האמונה הוטמעו בסידור על ידי אנשי כנסת הגדולה, שהיו בהם גם נביאים, בתפילות וגם בברכות. כמובן גם גברים צריכים ללמוד סידור, וקל וחומר נשים שאין להן זמן.

הרי אנו מתפללים מדי יום, ולגבי נשים יש כמה שיטות: יש אומרים שאשה צריכה להתפלל שתי תפילות ביום, יש אומרים שצריכה להתפלל פעם ביום מה שרוצה, וישנה שיטה שלישית: החפץ חיים אומר שאמו לא התפללה כלל, כי העוסק במצוה פטור מן המצוה - היא היתה עסוקה בטיפול בילדים. בכל אופן, גם אם אינן חייבות, קצת - אפשר וכדאי.

אם כן, צריך ללמוד סידור, חומש, וכן צריך ללמוד הלכות. והרי אמרנו שאפשר ללמוד הלכות מהמטבח? אלא שמטבח הוא לפעמים זירה של עצבנות, ולא תמיד אפשר ללמוד שם.

גם ספרי מוסר יש ללמוד. בספר חשבון הנפש לרבי מנדל מסטנוב ,שרבים למדו את ספרו בליטא ורבי ישראל סלנטר שיבחו, כתוב שהראשונים בזמן התנ״ך, אבותינו, היו אנשים גיבורים, ואם שמעו דבר שהסכימו לו, קיימו מיד אחרי פעם אחת, ולא היו צריכים לשמוע שוב, בין להרע ובין להיטיב. בדומה לזה אמר השמש של רבי מנחם מנדל מקוצק לרבנית: יש חפצים שנמצאים לפני השיעור ונעלמים, ואם היה פה סדר לא היו גונבים! שמע הרבי מחדרו ותמה: גונבים?! כיצד יתכן, הרי כתוב לא תגנוב?! הידיעה שכתוב לא תגנוב יצרה אי אפשרות לגנוב. כך היו הדורות הראשונים.

אבל בדורות יותר מאוחריםאחרים, אם אמרו לאדם משהו רק פעם אחת, לא היה בכך תועלת. לכן התנאים היו חוזרים על כל דבר: ״הוא היה אומר״, כל החיים אמרו דבר אחד, בכל פעם בצורה שונה, אחרת התוכן היה עובר ליד האוזניים ולא פועל. לכן קבע הרמב״ם עיקרי אמונה. בודאי שהכל חשוב, אך לנו יש משאבים מוגבלים, לכן הוא בחר את שלוש עשרה אלה, שיהיו עמוק בראש. כבר בגמרא סוף מסכת מכות (דף כד) כתוב שדוד המלך קבע אחד עשרה עיקרים, ישעיהו קבע חמישה, מיכה שלושה, וחבקוק אחד: ׳וצדיק באמונתו יחיה׳. צריך לבחור כמה דברים שעליהם כל הלחץ.

אך בימינו גם זה אינו מספיק. אפשר לחזור על דבר אלף פעמים, ובכל זאת זה ללא תוצאה. לכן צריך לערוך חשבון נפש, כמו בצבא: תדרוך לפני הקרב והפקת לקחים אחריו, וכך תדרוך, לקח, תדרוך, לקח, כל הזמן. אחרת איננו מחזיקים מעמד ונשחקים. חשבון נפש אפשר לעשות בזמן הבישולים ואפילו במקלחת.

בינה יתירה

סיבת ההבדל בין נשים לגברים היא ש״בינה יתירה באישה יותר מבאיש״ (נידה מה, ב). האם האיש מסכן משום כך? לא. לאיש יש דעת יתירה. נשים דעתן קלה (שבת לג, ב) לעומת האיש, ולאשה בינה יתירה. בינה היא שכל עם רגש. חיסרון גדול הוא לאשה, ששכלה הוא עם רגש, ויש גם מעלה גדולה לאשה, שהשכל שלה הוא עם רגש. וכן יש מעלה גדולה לאיש, שיש לו דעת, כלומר שכל בלי רגש, ויש לו גם חיסרון, שזהו שכל ללא רגש. צריך גם כזה וגם כזה. אם כן הפתרון הוא להתחתן.

הרגש מקושר לחיים. מרן הרב קוק אומד שהרגש מסביר את השכל לחיים, איך לחיות בפועל ואיך לקיים. להבין דבר מתוך דבר (חגיגה יד, א): מן התוכן הלימודי, להוציא דבר מעשי. הרגש הוא מעבר, תכנית הפעלה.

לשרה אימנו בינה יתרה יותר מלאברהם. אומרת שרה: גרש האמה הזאת ואת בנה. אומר אברהם אבינו: אבל זה בני. אומר הקב״ה: ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.

גם לרבקה בינה יתרה מליצחק; הוא רוצה לתת ברכה לעשיו, ורבקה - ליעקב אבינו. וכן ללאה בינה יתרה מליעקב הרוצה להתחתן עם רחל. לאה מחליטה שהוא יתחתן איתה.

אשה "מכרת באורחים יותר מן האיש״ (ברכות י, ב). זו האשה השונמית, שכאשר הגיע אלישע הנביא, אמרה לבעלה: זה איש קדוש. מניין ידעה זאת? האם בגלל שיש לו זקן ופאות? לא,יש גם נוכלים. אבל היא ראתה כיצד הוא אוכל. אשה מכירה באורחים. זהו שכל המורכב עם רגש. ובודאי מול ילד צריך בינה יתרה, חדירה לתוך החיים.

בעולם המוחלט והמופשט שדורש עמל רב של בירור, יש יתרון לאיש, שלו אין בינה יתרה, אך יש לו דעת. האשה דעתה קלה לעומת האיש. על פי רוב ,האיש צולע על השכל והאשה צולעת על הרגש. אין זאת אומרת שלאשה אין שכל. אלא למשל יש לאיש שכל במידה עשר, ורגש במידה שמונה. ויתכן שלאשתו יש שכל מאה, אבל רגש - מאה וחמישים, אם כן, היא צולעת על הרגש, והוא צולע על השכל.

סיכום

אף על פי שהקימו בית יעקב ואולפנא ובית ספר, הלימוד האמיתי של בנות אינו בשיטת הבנים, אלא כזה שאמור לחקות בצורה הטובה ביותר האפשרית את הדגם האידיאלי, כלומר את הלימוד הטבעי. נשים רבות בגילאי עשרים טוענות שרוב לימודן תורה, מידות טובות והלכה, לא בא מהלימוד הפורמלי, מבית ספר והמכללה, אלא מפה ומשם, מפני שהדברים חדרו אל ליבן. איננו מדברים על הלימוד הנדרש לקראת קבלה לחטיבה ולאולפנא ובשביל בגרות, שהם אילוץ. אילוצים אנו מקבלים באהבה.אנחנו עושים גם דברים שהם אילוצים, וזה חלק מהחיים. אין בושה לומר שיש דברים שאנו עושים בגלל אילוצים. אדרבא, זו רצינות ומילוי חובה. אך התוכן הפנימי של החינוך הוא דווקא לא האילוץ, אלא הטעימה המתוקה.

המדרגה הגבוהה ביותר היא הנבואה, ו״אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו״ (נדרים לח, א), והרי היו גם נביאות. יש ארבעים ושמונה נביאים מפורסמים ושבע נביאות מפורסמות, ומלבד זה היו מאות ואלפים. שאול פגש חבל נביאים, עובדיה החביא מאה נביאים. חז״ל אומרים במסת מגילה שהיו ששים ריבוא נביאים ושישים ריבוא נביאות. אם כן ודאי שהיו מאוד חכמות בחכמת התורה. מהיכן למדו? כמו שאמרנו - היו שומעות בסינון בטבעי מהבית, מהסבא ומהסבתא, מחכמים וחכמות פה ושם, ומהנביאים והנביאות. חז״ל אומרים שמשה ואהרון לימדו את הגברים, ומרים למדה את הנשים.

אם כן, חינוך הבנות מוכרח להיות בנוי בצורה אחרת. עלינו להבחין בין אילוצים לבין מה שנצרך באמת, מהו לב החינוך, העיקר, מה בונה באמת את הבת ואת מידותיה הטובות, את הדבקות בד׳ ואת הלב הטוב.

דף תקלג

.