שיעורי הרב שלמה אבינר

וידויה של פסיכואנליטיקנית

[הרב שלמה אבינר]

בפגישת רעים, בה סיפר כל אחד את זיכרונותיו, נכחה גם פרנסואז דולתו, רופאת ילדים צרפתיה, פסיכואנליטיקנית מפורסמת, במחקריה על הפסיכואנליזה של הילד - וסיפרה הרבה על עצמה ובמיוחד על ילדותה ונעוריה. הדברים נרשמו בחוברת בלועזית ("ילדות") וכך היא מסיימת:

נדמה שיש בכל זאת משהו מוזר אצלי, כי אנשים מאשימים אותי בלי לשים לב, במשהו לא תקין, והוא - חוסר רשעות. יש בי חסך בדימויים שאינו מאפשר רשעות, יש בי חוסר אגרסיביות הגנתית מפני הזולת. איני מסוגלת להיות אגרסיבית באופן מודע. כמובן, אנשים עלולים להרגיש נפגעים על ידי, אך מעולם לא שמתי לב שאני מחפשת בכוונה להיות רשעה.

אני אפילו לא מסוגלת להשליך רגש זה אצל אחרים כלפַּי. זו מין נכות. אני נכה בהשערות אגרסיביות, ואני תמיד מוכנה להבין את העמדות או המניעים של הזולת השונים משלי. אני תמיד מוכנה לשתף פעולה ולא להתחרות. יש לי אגרסיביות כדי להשיג מה שאני רוצה, אבל אני יותר בעמדה של הגנה פסיבית, במיוחד של נחקרת, מול מישהו שמבטא - לא מובן לי למה - רגשות שליליים כלפי. אולי זו קצת פחדנות לעולם לא לתקוף במקרה של סכסוך. אבל אני סבורה שזה בזבוז זמן ואנרגיה להגן על עצמי על ידי התקפה או אפילו להצדיק את עצמי לנוכח התקפות בלתי צודקות. לחמוק מהתקפות - כן, אבל לא לתקוף. אלא רק לעמוד על דעתי בנחישות. על פי רוב אני חושבת שאם מישהו תוקף אותי, זה מפני שהוא רואה אותי אחראית על מסכנותו. זה גורם לי עצב, אך איני חשה אחראית.

כך הייתי כבר בתור ילדה קטנה. כנראה יש בי כוח פנימי גדול. כנראה, כוח זה מעניק לי דינמיות שקטה, מוצקה, איתנה, עקשנית - כוח טבעי חזק.

אני סבורה שזה מאפיין את כל הילדים. זו אולי הסיבה שאיני חשה זרות יחד אתם. ילדים תמיד עסוקים למלא איזו משאלה, כל אחד נמשך אחרי רעיון, לכן אין להם זמן להתעסק במשאלות הזולת.

אמנם, אני מודה שנשאר בי משהו מאפיוני הילדים, מהחשיבה האנלוגית והדמיונית של הילדים, ויחד עם זאת אני חושבת שאני כן דואגת למשאלות הזולת, כמו אדם מבוגר, ואפילו כמו אשה זקנה, שהרי זהו גילי. זקנים אוהבים לראות ילדים מאושרים ונערים מלאי תקווה. זה מצעיר אותם!