שיעורי הרב שלמה אבינר

אישיות כפולה

"לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל"(בראשית לב כט), ליעקב אבינו יש שני שמות כנגד שני מצבים: ישראל – גבורה במצבי גבורה. יעקב – גבורה במצבי חולשה. ישראל עזים שבאומות, גבורה זו באה לידי ביטוי גם בגבורה סמויה וגם בגבורה גלויה. ישנה גבורת מסירות נפש בגלות כנגד כפיית התנצרות והתנגדות לעבור על המצוות, וישנה גבורה גלויה, שהיא לחימה נגד אויבינו המנסים לכבוש את ארצנו.

השם 'ישראל' מסמל מצב של גבורה גלויה, "כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל" (שם) שם זה מסמל מאבק עם עליונים ותחתונים, עם מלאכים ואנשים – וניצחון. זהו ניצחון גלוי, ניצחון ושל התקדמות של בניה. משום כך בארץ ישראל, ארץ הקודש, כשאנו בגאולה אנו נקראים עם ישראל, אנו מופיעים בגבורה על ידי הביטחון והצבא. גבורה גלויה שמופיעה לעיני כל. דומה גבורה זו לגבורתם של דוד המלך, בר כוכבא והחשמונאים הנלחמים בעז וגבורה על מנת לזכות בארצם ולבנותה, ומצד שני גם לגבורת המורדים בגטו וורשה שהרימו ראשם להילחם בגרמנים.

לעומת ישראל, השם יעקב מסמל גבורה פנימית בזמנים של קשיים וסיבוכים. על הפסוק "עם לבן גרתי", אומר רש"י – "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים" (בראשית לב ה). בעשרים השנים שיעקב גר אצל לבן הרשע, למרות הקשיים הנפשיים והרוחניים הוא התגבר בגבורה פנימית על עצמו והמשיך לשמור על קלה כבחמורה. ליעקב לא היו חיים קלים, כל חייו היו סיבוך שלם. עוד בתחילת חייו היו לו קשיים, כשנולד נאבק עם אחיו מי יצא ראשון, לאחר מכן היה את קניית הבכורה וכן הלאה - קבלת הברכות, הבריחה מעשו, קבלת לאה במקום רחל, החלפת משכורתו, בריחה מלבן, לרחל אין ילדים, רחל מתה בדרך ועוד ועוד. בזמנים אלו מופיעה הגבורה הפנימית של האדם. בשואה ישנם אינספור מקרים בהם היהודים גילו גבורה עילאית של מסירות נפש למען השני ולמען קיום מצוות. אם כן, יעקב מסמל גבורה פנימית, צפונה.

הכתוב מדגיש שלמרות ירידת יעקב לארם הוא לא שינה את שפתו - "ויקרא לו לבן יגר סהדותא ויעקב קרא לו גלעד" (בראשית לא מז), יעקב שמר על שפת הקודש. אנו רואים דבר זה גם כשירדנו למצרים - "שלא שינו שמם ולא שינו לשונם וכו'" (מדרש תנחומא במדבר כה כה), דבר זה אמנם נראה דבר פעוט, אך הוא משפיע רבות.

אמנם גבורה בגבורתה משתרשת באדם רק לאחר שמופיעה בו הגבורה הצפונה. הגבורה להחזיק מעמד בזמנים קשים היא ערובה לכך שהגבורה בזמנים הטובים היא גבורה פנימית ואמיתית ולא מדומה.

מעשה אבות סימן לבנים (רמב"ן יב ו), כל מה שיעקב אבינו עושה מהווה סימן לבנים, כל הגבורה הגלויה והצפונה שהוא מופיע נטבעת בו כך שזה יופיע גם בצאצאיו. גבורה זו מופיעה לאחר מכן גם בבניו, בעם ישראל, בכל אורחות חייהם לאורך כל הדורות.

שתי נשים כנגד שני צדדי הגבורה

הופעתו של יעקב בשני צדדיו באה גם לידי ביטוי בכך שנשא שתי נשים, - רחל ולאה. רחל מופיעה את הצד של הגבורה הפנימית, גבורה בזמנים של קשיים וסיבוכים, "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך... ואקברה שם בדרך אפרת" (בראשית מח ז). רחל מבטאת את הכח להחזיק מעמד בדרך, בזמנים שהם דרך, בגלות. לכן נקברה בדרך, לחזק אותנו ולהזכיר לנו שהירידה לגלות נועדה למען החזרה לארץ ישראל, שנשמור על גבורתנו גם שם. דבר זה מתבטא גם בתיקון רחל - "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה"(ירמיה לא יד), רחל בוכה עלינו כדי שנחזיק מעמד בגלות, בזמנים הקשים. זאת גם הסיבה שאין אומרים תיקון רחל בזמנים שמחים.

לעומת רחל, לאה מבטאת את כח הגבורה בגבורתה. כח הגבורה הגלויה המופיעה לעין כל - כיבוש צבאי, מרד גלוי, בנייה והתקדמות בארצנו.

תפילה, דורון ומלחמה

לפני הפגישה עם עשו, יעקב אבינו עושה הכנות - "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה" (בראשית לב ט). לא ברורה הסיבה לכך שיעקב מכין דורון, הרי יעקב הוא גיבור, מדוע לשלוח מתנות, שילחם! אלא יעקב מבין שצריך הכנות, מובן שעשו לא יוכל להשמיד הכל, אך במלחמה אנשים יכולים למות. "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפלטה" (שם), במלחמה אנשים יכולים למות. ומשום כך צריך זהירות, צריך לנצל את כל האפשרויות למנוע מלחמה, גם על ידי דורון.

כשהיטלר ימ"ש עלה לשלטון פחדו שהוא הולך להרוג את כל היהודים, אז שאלו את החפץ חיים מה יקרה אם היטלר ירצה להרוג את כל היהודים, והוא ענה: הוא לא יצליח להרוג את כולם, כפי שנאמר בפרשת וישלח: "אם יקום על המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" (שם). שאלו: היכן תהיה הפליטה? ענה: דבר זה כתוב בהפטרה של וישלח: "ובהר בציון תהיה פליטה" (עובדיה א יז). אולי יהיו מקומות נוספים שאליהם היטלר לא יגיע, אך לציון לבטח לא יגיע.

ואכן, כשהיטלר התחיל לפלוש לארצות אחרות כדי להשמיד את היהודים הוא שלח את הלוחם הכי טוב שלו, גנרל רומל, לכבוש את ישראל ולהכחיד משם את היהודים. הערבים בארץ שיתפו איתו פעולה ורצו לעזור לו להשמיד את היהודים עוד לפני שיגיע. היהודים היו אובדי עצות, לא ידעו כיצד לנהוג. לבסוף התחלקו לשלוש קבוצות: קבוצה אחת תכננה להתחבא במדבר יהודה עם אוכל ושתייה כדי שלא ימצאו אותם, קבוצה שניה תכננה ללכת להתפלל על קברו של ר' חיים בן עטר להצלתם והקבוצה השלישית בנתה ביצורים על הר הכרמל ותיכננה להילחם שם עם הגרמנים, לא על מנת לנצח, אלא כדי למות כגיבורים, כלוחמים.

לבסוף ד' שלח להם מציל בדמות ג'נרל מונטגומר. הבריטים לא אהבו אותו מכיוון שהיו לו שיטות מוזרות, אך מכיוון שהג'נרל שפיקד על הכוחות בארץ ישראל נהרג מפגיעת מטוס ומונטגומר היה היחיד שהכיר את השטח, מינו אותו. מונטגומר היה מתהלך עם כתבי יוליוס קיסר בניסיון למצוא דרך לנצח את הגרמנים, ולבסוף החליט שהדרך הטובה ביותר היא פשוט לתקוף ולתקוף, ללא טכניקות והפתעות מיוחדות, אלא לירות ולהתקדם, לירות ולהתקדם. כך לבסוף ניצח גנרל מונטגומר בקרב אל-אלמנט ומשם הגרמנים נסוגו ונסוגו עד שיצאו מהיבשת. אמנם היו לו אבדות רבות מאוד, כל הדרום מלא בבתי קברות של בריטים, אך שם בקרב אל-אלמנט, ארבעה ימים מארץ ישראל נמצא קו פרשת המים, המקום בו הגרמנים החלו להפסיד במלחמה.

ישנם חילוקי דעות מה היה הדבר שהכריע את הגרמנים במלחמה זו. קצין בריטי כתב בספרו שהבריטים התקינו צינורות מים באותו אזור ורצו לבדוק האם יש בהם דליפות או לא ולכן שמו בהם בהתחלה מי ים מלוחים. כשהגרמנים הגיעו לשם, הם ניקבו את הצינורות כדי לשתות ונחנקו מהמים המלוחים וזו הסיבה להיחלשותם בקרב. לעומתו היסטוריון אחד טען שזה נבע מכך שהגרמנים החלו לנחול תבוסה בהרבה קרבות במקומות אחרים ומשום כך גם כאן איבדו את ביטחונם והפסידו. ישנו גם סיפור של יהודי שהגיע ממחנה השמדה, שסיפר שלכל החיילים מקרב אל-אלמנט שהגיעו למחנה שלו הייתה מלריה, והמחלה הזו עייפה והחלישה אותם בקרבות.

אך הסיבה אינה משנה, לבסוף החפץ חיים צדק באומרו "בציון תהיה פליטה", אף גרמני לא נכנס בשערי ארץ ישראל, כולם הובסו באותו הקרב, ארבעה ימים מארץ ישראל.

בחו"ל - שתדלנות. בארץ - לחימה

הדורון מבטא את המציאות שבה יעקב אבינו נמצא. הוא אינו נמצא בארצו, ארץ ישראל, אלא בגלות. עם ישראל יודע שהגלות אינה מקומו, וכשיש גזירות נגד הקהילה היהודית צריך להתחנן, לשחד ולבקש מהשלטון על מנת לבטל את הגזירות. לעומת זאת בארץ ישראל, כשמאיימים עלינו ופוגעים בנו עם ישראל יודע שהוא נמצא בארצו ובמקומו ומגן על האינטרסים שלו ואף יוצא להילחם עליהם. זו מציאות שונה.

גם כיום קיימת תופעה של התחנפות לגויים, מעשים אלו נשארו בקרבינו מזמן הגלות. אמנם לא תמיד אנו מתחנפים ונותנים מתנות, וכשיש איום מוחשי על ישראל ראש הממשלה לא מהסס לאיים ואף לתקוף כשיש צורך. אך לצערנו עדיין נשאר בנו קצת הרגשה גלותית, אנו עדיין לא בטוחים בעצמנו ומרגישים צורך לבקש רשות מאומות אחרות ולתת להם מתנות כדי שלא יתרגזו. אך מובן שמצב זה איננו אידאלי.

יעקב אבינו נמצא בדרך חזרה לארץ, הוא יוצא מארם חזרה לארץ ישראל. הוא נמצא ב'בין השמשות', מצב ביניים, בגלות בדרך לארצו, ומשום כך הוא מכין את עצמו גם לדורון וגם למלחמה.

לפי מה שראינו, לא מובן כיצד בני יעקב מיד נלחמים והורגים את כל העיר שכם, לכאורה יעקב היה צריך לנסות דרכי שלום לפני שהוא פונה למלחמה!

אכן, יעקב איננו שמח בדרך בה הלכו בניו "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית לד ל). יעקב מפחד שכתוצאה מפעילות בניו יתקפו אותו כל העמים באזור. כך גם משמע במדרש חז"ל (בראשית רבתי מט ו) שדורשים את הפסוק "וברצונם עיקרו שור" (בראשית מט ו) ומסביר שיעקב מתרעם על שמעון ולוי מדוע עקרתם שורה של אנשים, היה מספיק להרוג אדם אחד בלבד. אם כן גם כאן אנו רואים שיעקב אינו פונה מיד ללחימה, אך לאחר שבניו פנו ללחימה "נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם" (בראשית רבה וישלח פ י) לשומרם משאר העמים.

שוכתב ונערך ע"י: ח.ס.

לצפייה בשיעור וישלח - יעקב או ישראל?