שיעורי הרב שלמה אבינר

המתת חסד אינה חסד

שאלה: האם ע"פ הדרכת התורה אדם חולה סופני הסובל רשאי לשים קץ לחייו?

תשובה:

א. כולם יודעים שהתורה אסרה התאבדות לכל אדם מבני ישראל ואף לכל אדם בעולם, כפי שמובא בתחילת התורה: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש" (בראשית ט ה). אדם השופך דם עצמו ייתן את הדין בפני בית-דין של מעלה. הסיבה לכך היא שהאדם אינו בעלים על חייו. חייו שייכים לריבונו של עולם, למען עבודת ד'. ולכן "על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (פרקי אבות ד כב). אפשר גם להבין שלכל רגע נוסף יש ערך, שהרי "עד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו" (תפילת ימים נוראים). ולכן יתכן שבאותם הרגעים האחרונים של חייו, אדם יחזור בתשובה וזה ייתן ערך לכל חייו.

ב. גם טובי הפילוסופים בעולם שוללים את המתת החסד בגלל "המדרון החלקלק": אדם סובל מאוד יתאבד, אחר כך אדם הסובל קצת פחות יתאבד ואחר כך אדם עם קשיים בחיים גם יתאבד, וכך אדם יברח מהתמודדות בחיים. יתר על כן, המשפחה והחברה יפעילו לחצים על החולה הסופני: אתה מכביד, אתה עולה לנו כסף, אנא חתום על הסכמה להמתת חסד. ואנו לצערנו מכירים את אותו המדרון החלקלק של החיה הנאצית: קודם רצחו את חולים סופניים, אחר כך חולי נפש, אחר כך בעלי מומים, אחר כך הומוסקסואלים ואחר כך יהודים. ד' ישמרנו.

ג. יחד עם זה, נפסק בשולחן ערוך יורה דעה (ס' שלט) שגוסס, כלומר חולה סופני שהמערכות שלו הולכות ומתדרדרות, אין חובה להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים חודרניים. בזמן האחרון נחקקה במדינה ישראל חקיקה בנידון הזה של "החולה הנוטה למות" שהיא תואמת בדיוק להלכה, וכמובן לא כאן המקום לתאר את פרטיה.

רק שכולם זוכרים מעשה ברבי חנינא בן תרדיון שהרומאים שרפו אותו ושמו עליו ספוגים של צמר השרויים במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרו לו תלמידיו: רבי, פתח את הפיך ותצא נשמתך מהרה. אמר להם: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו רומי שם: רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגים של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: כן. וכן עשה (עבודה זרה יח ב). מכאן אנו למדים שהסרת אמצעים מלאכותיים חיצוניים מותרת בתנאים מסויימים, אלא אסור למהר את המיתה.

יהי רצון שנזכה לחיים טובים, אריכות חיים ואיכות חיים.

• פורסם בשאילת שלמה 310