שיעורי הרב שלמה אבינר

הדחליל השמאלני

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: לבי לבי על אחיי השמאלנים החילוניים. איני שונא אותם. אני מרחם עליהם. הם כל כך רחוקים ודלים. הם מתפארים בדמוקרטיה, בליברליזם, בפוסט מודרניזם ובדה-קונסטרוקציה. וכל אלו מלים ריקות, מילים נרדפות לניוון, לריקנות, להבל, לחומרנות, לספקנות. הם מתהללים בספק, ורואים כערך עליון את העדר הערכים. מובן מאליו שהם בדרך אל ההתרסקות המוחלטת במוקדם או במאוחר. לא יצא שום דבר טוב מהאגואיזם של הגשמה עצמית והנאה. סתם חילוניות ריקה, אין אצלם לא תורת ישראל, לא עם ישראל, לא ארץ ישראל. אותה חילוניות ריקה בלי אמונה, אותו רלטיביזם שהכל יחסי ואיש באמונתו יחיה – כמה דלות יש בה לעומת עושר האמונה. אך אמרתי, לא צריך לשנוא, צריך לאהוב, צריך ללמד אמונה. רק נראה להם את האור הגדול, ואז יראו וינהרו ויחיו.

תשובה: ידידי היקר, כוונותיך ודאי רצויות, אבל דבריך אינם רצויים. אתה נכשל בחטא החמור של הדחליל או איש הקש, כלומר שימוש רטורי בכשל לוגי של העמדת דברי היריב הרעיוני בצורה מעוותת, חלקית, מגוחכת, כדי שתהיה נוחה להתקפה. ובזה אתה נעשה פטור מכל דיון והעמקה, שהרי אותו יריב דינו נגזר מראש כאין ואפס, שאינו ראוי לשום התייחסות. כיון שאצלך כל האמת וכל הצדק וכל היושר, הוא אינו אלא כלי ריק ומנוער. ואולי לצערנו זה סימן שאין לך שום דבר לטעון לגופו של עניין. על כל פנים, זו דרך מכוערת של בירור, שקר, הוצאת שם רע והלבנת פנים. אז הנני להודיעך שאינך אלא טועה. לא טועה בפרט מסוים בלבד אלא הנך הופך לטעות מהלכת, מתלהבת ומתנשאת.

דע לך שאמנם יש אצל אותו אדם המכונה אצלך שמאלני חילוני, ספקות רבים, ואף ספקות סיסטמטיים, אך לא הכל ספק. תחת המעטה של התלבטות יש מצע מוצק כאבן וכברזל של ערכים ברורים ומוחלטים. כל כך הרבה מוסר וצדק, כל הרבה אמת ויושר, כל כך הרבה דאגה לזולת, כל כך הרבה אחריות לאומית למדינה, אולי בדרך שונה ממה שאני חושב, אך גם אם איננו באותו צד של הספינה, כולנו חותרים לאותה מטרה. גם עם ישראל הוא ציפור נפשו ובשבילו הוא מוכן למסור את נפשו.

ואפילו כאשר הוא אומר דברי כפירה, איני משתכנע ששם מקומו, כי כמעט תמיד, תחת אותו מעטה של כפירה, יש בעומק הלב אמונה סמויה של זיכוך הלב באמת, צדק ויושר, לעומת תופעה נגדית של דמיונות רעים וחפצים מתועבים המצופים בקליפה דקה של אמונה טמאה, כפי שמבאר מרן הרב קוק (שמונה קבצים א שעז).

לא הכל ליברליות, לא הכל ספקנות. גם אצל אתיאיסט תיתכן מוסריות מחמירה של שמירת כבוד האדם אשר בצלם אלהים.

אדרבה, אותו החילוני, שוחר סובלנות, נרתע מכל מיני גילויי פנאטיות, הן דתית והן פוליטית, שהוא רואה בציבור הדתי.

ובכלל, החילוני, בין שמאלני בין ימני בין אמצעי, אינו מתרשם כל כך שיש מעלה גדולה לדתיות, ושבתוך התורה הוא יהיה מוסרי יותר. הוא רואה את עצמו מוסרי באופן מיטבי מחוץ לדתיות.

ודאי שמוסריות מתוך אמונה היא חזקה ואדירה לאין ערוך (עין אורות הקודש ג ב), אבל אותו חילוני אינו רואה כי זאת המציאות, הוא רואה את כל האינטריגות של הדתיים, את כל הפרשיות האפלות שלהם, בהן מעורבים גם רבנים. הוא שופט את הדתיות לא על פי ההיגדים המופשטים שלה והצהרותיה הגבוהות אלא על פי השורה התחתונה של החיים היום-יומיים (עיין אדר היקר עמ' לה) וכתוצאה מזה הוא לא נמשך כלל אחרי הדת. אדרבה, הוא רואה את עצמו יציב במוסריותו האוניברסאלית והלאומית מחוץ לדת יותר מאשר בתוך הדת. ולצערנו, כותב מרן הרב קוק, הוא לא לגמרי לא צודק (אדר היקר מג), והוא מציין בהקשר זה את דברי חז"ל על תלמיד חכם שמשאו ומתנו בשוק נאה ודיבורו בנחת עם הבריות (יומא פו).

מעשה שכתב הגאון הרב יעקב משה חרל"פ אל דוד בן גוריון שהיה חילוני ובמידה מסוימת שמאלני: "כי נשמתה של ישראל לא מצאה ולא תמצא מרגוע וסיפוק זולת בגילוי כל קודשיה", לכן הוא דורש לעזוב את חילולי השבת וההתגעלות במאכלות אסורים.

השיב לו דוד בן גוריון שהוא תמים דעה עם רוב הדברים, אך לדעתו שבת וכשרות אינם ממצים את התוכן המלא שיש בקודשי ישראל: "יש גם לעשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהים (מיכה ו), יש גם 'הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו' (תהילים טו), יש גם 'פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו' (ישעיהו נח), יש גם 'צדק צדק תרדוף' (דברים טז), ויש גם – אחרון אחרון גדול – 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט). מובטחני שכבודו אינו מוציא כל אלה מכלל קדשי ישראל, ואינו מתכוון להגיד שרק הינזרות ממאכלות אסורים יש בה נאמנות לנשמת ישראל. אולם יש להסיר מכשול מפני עיוור, וטוב לעמוד על קדשי ישראל במלואם – בייחוד אותם מקדשי ישראל שלא תמיד גם הדוגלים בשם הדת נזהרים בהם". (איגרת יח אדר ב תשי"א).

והוא לא לגמרי לא צודק, כי כבר קדם לדוד בן גוריון – דוד בן ישי... משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל אשר רוח ד' דיבר בו ומילתו על לשונו (שמואל ב כג א-ב). הוא העמיד את כל התורה על אחד עשר יסודות: "מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ד' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא יימוט לעולם" (תהילים טו. מכות כד א).

מסקנה: עד שנחזיר אחרים בתשובה, נחזיר את עצמנו בתשובה בכל אלה (עיין אדר היקר לז).