שיעורי הרב שלמה אבינר

הבית יוסף כמרא דאתרא דארץ ישראל

שאלה: האם הבית יוסף הוא מרא דאתרא דארץ ישראל?

תשובה: כך שיטתו של הג"ר עובדיה יוסף שמרן הבית יוסף הוא מרא דאתרא דארץ ישראל, ושיש לכולם ללכת ע"פ פסקיו. הוא כותב ש"מרן" ראשי תיבות "מאתיים רבנים נסמך", כלומר רבני ארץ ישראל החליטו שהבית יוסף הוא הוא המרא דאתרא. והרבה פעמים בתשובותיו הגר"ע משתמש בביטוי "להחזיר עטרה ליושנה" לבטא מגמתו לחזור אל הימים שבהם שלטה הפסיקה הספרדית בא"י, ואפילו כל האשכנזים בארץ ישראל צריכים להפוך לספרדים (עי' שו"ת יחוה דעת סוף חלק ה בכללי מרן השו"ע אות ד. הליכות עולם חלק ח בהקדמתו).

אלא אין הוכחות ברורות לכך, שאפילו בדורו של רבי יוסף קארו, הוא לא היה המרא דאתרא של ארץ ישראל ואפילו לא של צפת, גם אצל הספרדים גם אצל האשכנזים.

בזמנו של הבית יוסף היו שלוש סוגי ספרדים בא"י: א. ספרדים כפשוטו מארץ ספרד שנהגו כרא"ש. ב. ספרדים מוגרבים מערביים מצפון אפריקה שנהגו כרי"ף. ג. ספרדים מא"י, מצרים והסביבה שנהגו כרמב"ם (היו גם קצת אשכנזים).

ואפילו נאמר שהוא המרא דאתרא, וכל מי שעולה לארץ חייב לקבל פסקיו, הדברים אמורים במי שעולה בתור בודד, ונבלע בתוך קהילה, כמו שכתוב "קמא קמא בטיל", שעליו לקבל מנהגי הקהילה משום המחלוקת. אך אם קהילה שלמה עולה לארץ, עם רבניה ומוסדותיה, הרי עליה להמשיך על פי מנהגיה (שו"ע או"ח תסח ד וביה"ל), כי המושג מרא דאתרא אינו מתייחס למקום גאוגרפי מסוים אלא לקהילה מסוימת (וכן כתב בשו"ת פנים מאירות ב קלג. דלא כשו"ת אבקת רוכל סי' ריב שגם קהילה שלמה בטלה עם בואה). לכן אם יהודים עלו ממצרים והגלילות אכן ינהגו כבית יוסף, אך אם עלו מבבל ששם הבן איש חי היה מלך, לא ימרדו במלכותו (והגר"מ אליהו הוא ממשיך דרכו), וכן אם מוצאם מצפון אפריקה, הרי החיד"א לפניהם.

וקל וחומר אצל האשכנזים. העיר הג"ר יצחק יעקב ווייס בשו"ת מנחת יצחק (ח א-ב) שכתב הבית יוסף (או"ח סי' רכח ומובא בבאר היטב ס"ק עח), "ויישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים, שנושאים כפיהם בכל יום...", אבל יש נוהגים שלא נושאים כפיים בכל יום בגליל בהרבה מקומות. ומביא מספר ארץ חיים (קונטרס הכללים ד"ה ואפילו) שאפילו איפה שמרן הבית יוסף ושאר פוסקים כותבים כי כן המנהג כל ארץ ישראל, ראינו לפעמים שאין האשכנזים בארץ ישראל שווים במנהג. למשל, כתב הב"י (או"ח תכב ב) שנוהגים בכל ארץ ישראל שלא לברך על הלל בר"ח, וכן הוא מנהג האשכנזים בצפת אך בירושלים האשכנזים נוהגים לברך. וכתב הב"י (יו"ד רסה ז) שנוהגים בכל ארץ ישראל שהאב מברך שהחיינו על כל ברית מילה, וכן נוהגים האשכנזים בירושלים אך בצפת אין האשכנזים מברכים. ואם כן, אומר המנחת יצחק, אין חידוש שאין נוהגים כדברי הבית יוסף לישא כפיים בכל יום בגליל, עכ"ל. כלומר יש הרבה גורמים איך קבעו המנהגים בא"י.

והחזון איש דחה בשתי ידיו הכלל שיש פוסק שהוא מרא דאתרא דישראל (יו"ד קנ י). כתב בתשובות מהרי"ט בשם ב"י (סי' מב) ומהרש"ם בפי' ירושלמי שביעית (פ"ו ה"א), שהרמב"ם הוא רבם של בני א"י, וכתב החזון איש, שאין הדבר כן עכשיו, היו אמנם ימים שהיו נוהגים על פי ספרי הרמב"ם, אבל מפני הבלבול שעיירות חרבו וחזרו ונתישבו נתבטל הדבר, שהחדשים היו נגררים אחר פוסקים אחרים [וכן בלא נתחלפו התושבים, אם קמו ביניהם חכמים גדולים שהיו להם לרב למורה והם חלקו על הרמב"ם מדעתם וסברתם היו חייבים כל הקהל לשמוע להם, שאין להם אלא שופט אשר בימיהם, ומפני כל זה נשתנה המנהג בדינים ידועים ובמקומות ידועים] ובזמן מרן ז"ל היו נוהגים לקבוע ההוראה ע"פ קיבוץ דעות כל החכמים וכמו שנהג מרן הב"י והרמ"א ושאר החכמים, ומעולם לא עשה הב"י שו"ע מיוחד לארץ ישראל ע"פ דעת הרמב"ם, ובזמן שנהגו ע"פ פסקי הרמב"ם נהגו כן בכל פסקי הרמב"ם נהגו כן בכל פסקי ההלכות שבכל התורה כולה, ומעולם לא חילקו בין הלכות התלויות בארץ לשאר הלכות, שהרי הרמב"ם היה רבם בכל מקצועות התורה, ואחרי שחדל המנהג, סמכו הפוסקים האחרונים על דעת זולת הרמב"ם אף במצוות התלויות בארץ (כ"מ פ"ז מהל' שמו"י ה"ג השם הרי"ק שאנו סומכים להקל כדעת התוס'). ועוד כתב החזו"א שקודם חיבור הב"י, היו ספרי הפוסקים כתורות הרבה כמש"כ הב"י בהקדמתו והיו ארצות רבות נוהגים כהרמב"ם כדי לצאת מהמבוכה, אבל החזיקו בפסקי השו"ע וחזרו גם בא"י לנהוג ע"פ שו"ע אף נגד הרמב"ם, וכן אחר השו"ע אנו נוהגים להורות ע"פ גדולי האחרונים אף נגד השו"ע כמו הש"ך, פר"ח, הגר"א והנוב"י ועוד, ובכל זה כל הארצות שוים אצלו עכ"ל. לכן ברור לדעת החזו"א שאין שום פוסק מרא דאתרא דארץ ישראל, כולל הרמב"ם והב"י, והכל תלוי בזמן, הקהילה והדין.

וזאת ועוד, היום הרבנות הראשית לישראל היא המרא דאתרא. במה דברים אמורים? לגבי פסקים של כל מועצת הרבנות הראשית, ולא פסק פרטי של הרב הראשי לישראל בעניין פרטי, והכלל העולה מכל האמור, שכל אחד ימשיך כמנהג אבותיו.

• פורסם בשאילת שלמה 397