שיעורי הרב שלמה אבינר

דורון, תפילה או מלחמה?

[הרב שלמה אבינר]

שאלה: לנוכח המצב הקשה של פיגועים מידי יום, ד' יצילנו, האם לא נותר לנו אלא להרבות בתפילה לקדוש ברוך הוא, שיצילנו מצרתנו?

תשובה: ודאי שיש להתפלל, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים, שחרית מנחה וערבית. שמא תאמרו: אך התפילה אינה על תיקון המצב? - אלא ודאי שהוא נכלל, כי התפילה כוללת "כל צרכי בני אדם" (רמב"ם תפילה ב א). אנו מתפללים: "ראה נא בענינו וריבה ריבנו וגאלנו גאולה שלמה למען שמך כי אל גואל חזק אתה. בא"י גואל ישראל". וכן בברכות שלפני קריאת-שמע ובפסוקי דזמרה. אולם עלינו להתפלל בכוונה יתרה. גם מותר להוסיף בכל ברכה מעין הברכה: "אם רצה להוסיף ברכה מהאמצעיות מעין הברכה מוסיף. כיצד? היה לו חולה, מבקש עליו רחמים בברכת 'רפאנו'. היה צריך פרנסה מבקש עליה בברכת השנים" (שו"ע או"ח קיט א), ויש בזה פרטי הלכות (עיין שם במפרשים).

אך לא זאת הבעיה. ב"ה אנו מתפללים, התפללנו ועוד נתפלל. גם בבתי כנסת וגם בכותל המערבי, גם בתפילות קבועות וגם בתפילות מיוחדות, אך לא די בכך. יעקב אבינו "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון לתפילה ולמלחמה" (רש"י בראשית לב ט עפ"י מדרש תנחומא). לא די בדורון, לא די בתפילה, אלא יש גם להילחם נגד אויבי נפשנו.

קודם כל - דורון. אין להטריח את ריבונו של עולם בתפילה, אם ניתן לפתור את הבעיה בעזרת דורון. יעקב אבינו ויתר על רכושו לטובת עשו, כדי לחסוך צרות. אף אנחנו נתנו לערבים דורונות אדירים, שאסור היה לתת להם על פי התורה, על פי המוסר ועל פי החובה הלאומית. פשעים לאומיים נוראים! הם קיבלו וקיבלו ודורשים עוד.

עתה יש להתגונן במלחמה. בגלות לא היתה לנו ברירה. הגויים עשו לנו פוגרומים, ומה יכולנו לעשות? נתנו דורונות והתפללנו. השתדלנים הגדולים, דוגמת ר' יוסף איש רוסהיים, היו מגייסים כספים ומתייצבים בפני מלכים כאשר כולם מלווים אותם בתפילותיהם. לא יכולנו להילחם.

אך עתה, אנחנו בארץ ישראל, אם אויבינו באים להורגנו, יש להכותם שוק על ירך, עד שיחדלו. לא די להתפלל. הקדוש ברוך הוא נתן לנו צבא ונשק כדי שנשתמש בו.

משל לתלמידים היושבים בחדר אוכל של ישיבה, בוכים ומתחננים: אנו רעבים, אנו רעבים. אומר להם ראש הישיבה: איני מבין, הרי הצלחות מלאות מזון, קחו סכו"ם ואכלו! משיבים התלמידים: הרב אינו מבין, המזון שבצלחת אינו מסלק את רעבוננו, לשם כך המזון צריך להיות בפה!

לא יאומן! וכי אינם יכולים לקחת את המזון ולהכניסו לפה? ביחס לתינוק, זו הדרך אין אחרת. כך ביציאת מצרים, ד' העניק נסים לעם-תינוק, מן היד אל הפה.

עתה יש לנו נשק, וכי רוצים אנו שהקדוש ברוך הוא ישלח מלאכים שיקחו את הנשק מן החיילים ויירו באויב?!

משל שני: בית עולה באש, אדם בחלון, מכבי האש מותחים בד מיוחד וצועקים לו: קפוץ! - לא, עונה הוא, בעזרת ד' יהיה בסדר.

הלהבות מתפשטות וכבר אי אפשר להתקרב. מביאים כבאית, משליכים לו סולם ארוך עד לתוך החלון ואומרים לו: רד! מה הוא אומר להם: לא, אני מתפלל לד', הוא יעזור לי. הבית עולה בלהבות, והדייר עולה על הגג. שולחים מסוק, מורידים סולם וצועקים לו: עלה! אך הוא משיב: כל חיי עבדתי את ד' במסירות נפש, אני מאמין בד', אני מלא בטחון בד', יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, בעת צרה יש להתפלל.

לבסוף הוא נספה בלהבות, מגיע לעולם העליון, ואומר לריבונו של עולם: יש לי טרוניה נגדך, ריבונו של עולם, כל חיי עבדתיך במסירות נפש ואתה עזבתני ולא הקשבת לתפילתי. משיב ריבונו של עולם: ומי שלח לך מכבי אש ומסוק?!

כך אנו התפללנו לריבונו של עולם, והוא שלח לנו מדינה וצבא, ואיננו משתמשים בו. במשנה יש רשימה של צרות, ובסוף כתוב: "ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמים" (סוטה מט ב). פעם הזכיר הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל דרך דרוש: זאת הצרה הכי גדולה, במקום לקחת את עצמנו בידיים, אנו אומרים בקול נכאים - נישען על אבינו שבשמים.

נתנו להם דורונות באופן מושחת ונפשע שאי אפשר לתאר. התפללנו וכמובן נמשיך להתפלל. אך כדי לפתור את הבעיה, יש לנהוג בתקיפות. נתעודד ונתחזק, כדי שמדינתנו, ממשלתנו וצבאנו יקחו את הנשק בידיים ויגנו עלינו.

ב"ה המצב משתפר. כבר לא מדיניות "הראש הקטן". יש לצבא הוראה לפעול באופן תקיף וסביר ולא לחכות לאישור ראש-הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל.

זהו מצב נורמלי, שסומכים על קצין הגזרה ולאחר מכן הוא מקבל גיבוי. נמשיך להתפלל ונוסיף עוז וגבורה.