שיעורי הרב שלמה אבינר

זכור את העיקר!

אבל בתורה הכל עיקר, הכל קדוש, הכל אלהי?

נכון, אבל כאשר האנייה טובעת, בכל זאת יש להציל את העיקר. כאשר אדם חולה אנוש, בכל זאת יש להבחין בין אבר שהחיים תלויים בו לבין אבר אחר. כך כותב מרן הרב קוק במאמרו "העיקרים" (מאמרי הראיה עמ' 14). והרי אתה רואה שרבותינו הגדולים קבעו עיקרים. אף בימינו, אנו נמצאים בציר הסטורי של מהפכות ומהמורות וחייבים אנו לדעת מהו האל"ף.

אם כן, לימדנו רבנו הרב צבי יהודה: יש שני אל"פים: אמונה ואהבה.

אמונה: יסוד הכל, לזכור כל הזמן שריבונו של עולם מנהיג את המציאות.

נכון שאנו עוברים מאורעות קשים בזמן האחרון, נכון שאנו עוברים משברים, ההגדרה הפסיכולוגית של משבר היא אירוע בניגוד לרצון, וכמובן תמיד יש כאלה. אך יש להביט על הדברים לא במבט של אמצעי התקשורת. לא במבט חדשותי, אלא במבט של אמונה, במבט ארוך של מאה השנים האחרונות, ולראות איך אנו נולדים מחדש, הולכים ונבנים בארצנו הפורחת וצומחת, שהתקבצו בה מיליונים, שאנו בני חורין במדינתנו, שהתורה חוזרת לאכסניה שלה.

כל זה אינו מקרה חלילה אלא יד ד' עשתה זאת, גם דרך סיבוכים וייסורים, משברים וחולשות. "כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון", כאשר אנו מכוונים את עינינו מול העין האלהית מתוך אמונה ויראת שמים, "עין ד' אל יראיו" - אנו רואים "בשוב ד' ציון". (תהילים פג, יח). לכן גם בתוך הצרות והייסורים הנוראים ד' מוליך אותנו קוממיות ומחזיר שכינתו לציון.

אנא ממך - פרופורציה. אנא ממך - פרספקטיבה. גם הטוב, גם הרע, הוא מד'. וגם מהרע לבסוף הכל לטובה. הרע והכיעור עובר, והנצח מובטח אל הכלל כולו. זאת צפיית העתיד הטוב. ואז גם כאשר יש משבר והדברים אינם מתנהלים כפי שאנו רוצים ונראה שעמל רב היה לבטלה, חלילה, אין ייאוש ואין דיכאון. איננו בטלנים ועצלנים.

אנו נאבקים ונאבקים, אך כאשר המציאות טופחת על פנינו, איננו שוקעים בעצבות, ואיננו שוקעים בהאשמות ובקללות. צא ולמד מאדוננו דוד מלכנו, שעבר צרות כה רבות אך תמיד החזיק באמונה כפי שכתוב בספר החינוך:

"שיידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת ה' ברוך הוא, 'ומיד האדם מיד איש אחיו' (בראשית ט ה), לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום: 'הניחו לו ויקלל כי אמר לו ד' ' (שמואל ב טז יא). תלה הענין בחטאו אלא בשמי ??." (חינוך רמא או קמא.

לא אמרנו שמה שקורה לנו עתה הוא עונש, רק אמרנו לא לעסוק בנקמנות, שזה העיקר השני - אהבה, הקודם לתורה והבסיס לתורה. כי עשרים וארבעה אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בין פסח לעצרת, באותו פרק זמן של הכנה למתן תורה, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. אז אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה, זה שורש כל התורה. אם חסר יסוד האהבה, אז בניין התורה הולך עקום. רק מתוך "ואהבת לרעך כמוך" מגיעים אנו ל"אני ה'" (ויקרא יט, יח)

גם זה אחד הניסיונות הכי קשים להחזיק באהבה מול אלה שקמים מתוכנו לעקור את התורה, לעקור את העם, לעקור את הארץ, איננו יודעים עתידות ונמשיך להיאבק. אך לא בעין רעה וקללות על מדינאי, חייל או שוטר או על יהודי שמחלל שבת , אוכל טרף ובוגד באשתו, וכל מי שאינו חשב כמונו - כך נביא ישועה. ישועה נביא על ידי ריבוי אורה. לכן החכם שבהגדה ברשימה ליד הרשע, אמר האר"י ז"ל, כדי לרפאו על ידי האור הגדול של החכם. אל תכה רעך ואל תחמם את האווירה, רק אהבה, אהבה , אהבה , אהבה.

אנו זוכרים את הקווים האדומים של רבנו הרב צבי יהודה ביחס למאבקים הציבוריים: בלי הרמת יד, בלי ביזוי, בלי שנאה (' את אחי אנכי מבקד', לנתיבות ישראל א קו), בלי טינה, לא במעשים , לא בדיבורים ולא מחשבות.

אנו מאמינים בנצח ישראל, לא כנוצרים, שלנוכח הכישלון החליטו שאבדה תקוותנו כעם ונמחקה סגולת ישראל חלילה.

אנו עוברים ייסורים קשים והתרופה: ריבוי אמונה וריבוי אהבה, מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר לפני שאתה מתחיל להתפלל? אוהב! כך נפסק בשם האר"י ז"ל: "יקבל עליו קודם תפילה 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב את כל אחד מישראל כנפשו.

כי אם חס ושלום יש פירוד לבבות ישראל למטה, אזי גם למעלה, אין התאחדות. אבל התאחדות בגופיהן שלמטה גורם התאחדות ודבקות נפשותיהן למעל, ועל ידי זה תפילותיהן מתאחדות, ואז בהיות תפילותיהן כלולות יחד, היא רצויה לפניו יתברך שמו" (קצור שולחן ערוך, יב ב).

כן כל ישראל ערבים זה לזה, גם מעורבים זה בתוך זה, אך נשמת האחד בתוך נשמת השני, כדברי הרמ"ק, רבי משה קורדברו, בספר תומר דבורה. וגם ערבים - נעימים זה לזה.

ומה אתה אומר כאשר אתה הולך לישון בלילה? "ריבונו לש עולם הירני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט או או שחטא כנגדי..." זה קשה מאד. אם אתה לא רוצה , אתה לא חייב. אבל אם תרצה, תרגיש טהרה עצומה.

זהו אחד הקרבות הקשים שמולו אנו עומדים: לא לאבד ראש, לא לאבד לב, לא לאבד אמונה, לא לאבד אהבה.

אך רק כך נגיע לחוף מבטחים.

זכור, הגאולה לא ניתנה ליחידים, גם אם הם ישרים וצדיקים חסידים וקדושים, אלא היא ניתנה לעם, לעם שלם, עם כל מדרגותיו, "למקהלות רבבות עמך בית ישראל". אנו הולכים עם העם הזה תמיד, לנצח! אף על פי כן ולמרות הכל! אנו הולכים עם העם שלנו. אם צריך, נאמר דברים קשים, אך תמיד נישאר יחד. יחד! יחד! מתוך אהבה, מתוך אמונה, מתוך רוממות רוח. כי אנו עבדי ד' וישראל עמו.

==

==